סוד החותמות: הפיכת מהות האדם והמאבק בין הנשמה לגוף

שיעור מס' 121 | *מוצש"ק פר' מקץ, אור לכ"ט כסלו נר ו' דחנוכה תשנ"ח - לבחורי הישיבה

בראש השנה מתרחש תהליך עמוק של היפוך מהות האדם, המונהג על ידי הצדיקים היודעים את סוד החותמות. המאמר חושף כיצד תאוות העולם הזה אינן אלא "שלולית" של בוץ, וכיצד הגוף, שנועד רק להחזיק את הנשמה מלהתבטל באינסוף, הפך לאחר חטא עץ הדעת למקור של ניסיונות.

באמת אף אחד לא יודע את מצבו האמיתי, רק רבנו שזכה להשיג השגות של אדם קדמון יודע זאת. בספרא דצניעותא מובא על מה צריכים להיות המניעות של כל אחד ואיך כל אחד צריך להיראות. אם אדם היה צריך להתפלל שיזכה להיות "משוכני עפר", שהצדיק ייקח אותו מראש השנה ויהפוך את כל המהות שלו ביום אחד – הוא לא היה עומד בזה. אדם מלא בהתבוללות, בראיות אסורות ובמחשבות אסורות. אם היו לוקחים לו את כל זה ביום אחד, הוא היה מתעוור לגמרי. לכן צריכים לעבור תהליך בגיל עשרים, שלושים וארבעים. ראש השנה מהפך את כל המהות של האדם לגמרי, מהיפך אל היפך.

אדם מנסה להבין את הכוח הזה, למה חותרים פה ומהות ההגעה לראש השנה. באמת, אי אפשר לגלות לאדם מה הוא באמת, איזה גיהינום צפון לו ואיזה אנשים מחכים לו אחרי העבירות והחטאים שהוא עבר. השם ירחם, אסור להגיד לו את זה בפה. לכן רבנו מתחיל להגיד שדבר ראשון צריך לחתום את הכל בחותם בתוך חותם, חותם גבוה מאוד.

סוד החותמות והיפוך חודש תשרי

המילה "חותם" בגימטריה היא 454. פעמיים חותם זה 908, שזה בגימטריה "ספר תורה". הרבי אומר שצריך לחתום בחותמות. חודש תשרי מתחיל באותיות הפוכות: ת', ש', ר', י'. זה החודש היחידי שבו הכל הפוך, ואנחנו כוספים לאות י' וצריכים להפוך את הסדר ל-א', ב' – לבחינת בראשית. כל אדם חושב, מבין ורואה הפוך. הכל אצלו הפוך, והשם נותן לו דמי כולו. לכן האדם צריך להיות בבחינת החרש, חירש שמיעה.

המילה "שמיעה" בגימטריה היא 425. "משיח בן דוד" זה 424, ואם מוסיפים את הכולל מקבלים 425. הנקודה הזו של משיח בן דוד כלולה גם ממשיח בן יוסף. שני המשיחים יחד עולים בגימטריה 990. "לוויתן" זה 496, ופעמיים לוויתן זה 992. מי הם שני הלוויתנים? משיח בן יוסף הוא לוויתן אחד, ומשיח בן דוד הוא הלוויתן השני. יחד הם 992. וכן השם "רבי נחמן בן פיגא" עולה בדיוק 496, כגימטריה של לוויתן.

משבעים מדורות לאש קודש אחת

כאן אנו נכנסים לסוד החותמות. בסוף התורה מתגלה סוד של חותם בתוך חותם. באים לראש השנה כדי להפוך את כל המהות, את המחשבות, הראיות והרצונות, שלא תהיה לאדם שום תשוקה לשום דבר חוץ מהשם יתברך. זהו החותם השני – לצאת מתשוקות אסורות, מראיות אסורות וממחשבות אסורות.

רבנו אומר בתורה י"ט שיש שבעים מדורות, והכל צריך להיהפך לאש אחת. הכל צריך להיהפך לאש אחת – תשוקה לה' יתברך, רק אש קודש. ה-70 מדורות צריכים להתלכד למדורה אחת של להבת ה', בבחינת:

"כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו)

מידת הקנאה התחילה כבר בבריאת העולם, עם הנחש שהחטיא את אדם וחוה, ולאחר מכן כשקין הרג את הבל. הנחש פיתה אותם באומרו: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". הוא טען שהקב"ה שונא אותם ומפחד שיגלו את הדעת. אם לאדם הייתה דעת אמיתית להתקרב לאלוקים, הוא היה מגיע לכוכבים בלי חלליות. צדיקים יכלו לעוף בכל העולם עם קפיצת הדרך, כמו אליעזר שקפץ לחרן ברגע אחד וחזר למחרת. פעם ידעו הכל עם שמות קדושים. כל הסודות האלה היו כלולים בחטא עץ הדעת, אך אדם הראשון היה צריך לחכות לשבת ולא לחטוא ביום השישי לבריאה.

חטא עץ הדעת והאשליה של העולם הזה

כעת אנו מכפרים על עץ הדעת. החותם השני נועד להמתיק את המחשבות האסורות, כי אדם שיש לו מחשבה אסורה לא יכול להיכלל בצדיק. הצדיקים באים לעולם לגלות לנו מה עלינו לעשות, מה תפקידנו בעולם ומה פועלים בראש השנה. מראש השנה ועד יום הכיפורים זה הכל חותם אחד, והחותם הבא יהיה בהושענא רבה.

אדם שעשה עבירות צריך לבקש רחמים שיחיה בשנה הבאה בשלום, בלי דינים קשים של סקילה, שריפה, הרג וחנק. אנו מבקשים קודם כל חיים כפשוטו, לחיות ולעשות תשובה מאהבה, מתוך שמחה, ריקודים ושירים. לאחר מכן, אנו מבקשים שתשתנה המהות שלנו. אנו מבקשים מוח נקי ועיניים נקיות, כי כל ראייה אסורה היא מלאך המוות. הגמרא (עבודה זרה כ ע"ב) אומרת שמלאך המוות מלא עיניים. אדם שרואה ראיות אסורות – רואה את מלאך המוות.

התיקון השלם יהיה רק על ידי תחיית המתים, אז יתחלפו הגופות ונקבל גופות קדושים מגן עדן, כמו לפני חטא עץ הדעת. הזוהר מביא שחוה הייתה מאירה כמו שמש. הגופות שקיבלנו עכשיו הם גופות של "צרעת הנחש", המלאים בחשקים ותשוקות שהם למעשה שדים ורוחות. זה לא העונג של הנשמה, הנשמה רוצה דברים אחרים לגמרי.

משל השלולית: תאוות העולם מול רצון הנשמה

הגוף מלא בחשקים, והוא בבחינת ה"בן" שרוצה לשחק, להרים ראש וללכלך את עצמו. האבא נותן לו כמה סטירות טובות כדי שלא ידרוך בשלוליות. ילדים קופצים בתוך שלוליות, הבגדים מתלכלכים, אבל הם מרגישים קרירות ותענוג מדומה בתוך הבוץ. כל התאוות של בני האדם הן בדיוק כמו הקפיצה הזו לתוך השלולית.

האבא מכה את הבן כדי להוציא אותו מהשלולית ולהסביר לו שזה לא טוב עבורו. כל העולם כולו זה שלולית אחת גדולה, זה בוץ אחד גדול... וכל מה שאדם חושב שהתאוות זה לטובתו – זה הכל טעות. כמו שאמר דוד המלך:

"טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (תהלים סט, ג)

אחרי שאדם חטא בעץ הדעת, הוא קיבל את לבושי הנחש. כל מה שנדמה לו שטוב לו, זה כמו תינוק שחושב שטוב לו להתלכלך בבוץ. הצדיקים, שהם ידידי ה', נמצאים בדילמה נוראה: איך מסבירים לאדם שכל תאוות העולם הזה הן רק שלוליות של רפש, טיט ויוון מצולה? הם באים לתת לנו את העצות הנכונות ולבטל מעלינו את כל הדינים.

תפקיד הגוף: להחזיק את הנשמה

אנו נקראים בנים למקום, ויש לנו אבא טוב שיודע מה באמת טוב עבורנו. כל העניין של הגוף הוא רק להחזיק את הנשמה שלא תפרח באוויר. הנשמה לא יכולה לסבול את הגוף שלה אלפית שנייה, היא רוצה לפרוח ולצאת ממנו. הקב"ה ברא את הגוף רק כדי שיעגן את הנשמה, שהיא חלק מהאינסוף, וימנע ממנה לחזור ולהתבטל בשורשה.

אך בינתיים, מאז חטא עץ הדעת, במקום שהגוף רק יחזיק את הנשמה, קיבלנו גוף של עור הנחש שמכשיל את הנשמה. לכן אנו זקוקים לכוחם של הצדיקים ולסוד החותמות, כדי להפוך את מהותנו, לצאת מהשלולית, ולזכות לחיים טובים ולשלום באמת.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 121

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)