פרשת נשא - סוד הברכות והכוונה הפנימית בעבודת השם

באור פני מלך: לעבוד את ה' מתוך השפע והחיסרון

אנשים שחיים בעולם חושבים שהעולם נברא בשביל שנאכל, נשתה, נתלבש ונסתדר. נהנה מזה ונהנה מזה, יש דברים שצריכים: צריך בית, צריך פרנסה, ואחר כך בנים, שיהיו לי ילדים מוצלחים, שיצליחו בלימודים, שיהיו בחדרים טובים, בנות שתהיינה במוסדות טובים, שנחתן אותן כמו שצריך.

בקיצור, גם אם כולם חושבים שגם לה' יהיה נחת רוח מכל זה, עדיין המושג הזה שיהיה להקב"ה נחת רוח - שזה בעצם כתוב לפני כל מצווה: לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - זה דבר רחוק מאוד מבני אדם, וגם זה חיסרון דעת. לדעת שבאמת הכל צריך להיות לכבוד השם יתברך.

המצב הכי טוב של האדם הוא דווקא כשהוא נמצא במצבים הכי קשים. כי כשהולך לו וזורם לו והכל טוב, אז הוא במצב מאוד קשה. למה? כי כשהכל הולך לו טוב הוא לא זוכר את ה'. בפשטות הוא לא זוכר.

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"

אני פוחד לתת לך לאכול הרבה, אני פוחד שתהיה לך כזו משכורת גדולה ותסתדר והכל יהיה מצוין, כי אז אף פעם לא תתפלל, כי הכל הולך לך. לכן, כשאדם הכל הולך לו, הוא צריך לפחד מאוד מאוד.

יש אמנם אנשים צדיקים שהכל הולך להם בגשמיות, אך הם לא שוכחים את ה', כי הם לא סובלים את הגשמיות. הם מואסים בגשמיות. אין להם נחת מזה, נהיה להם יבש בלב, יש להם הכל אבל הם מרגישים שאין להם כלום. הכל יש להם: בעל, אישה, בית יפה, משכורת טובה, ילדים מוצלחים, הכל מצליח להם והכל נהדר - והם מרגישים רע. כי הנשמה רוצה עוד משהו, רוצה משהו אחר.

אבל בדרך כלל זה לא קורה, בן אדם זה "וישמן ישורון ויבעט". יש לו הכל אז זה לא טוב. כשאדם חסר לו משהו, אז הוא בוכה, הוא אומר: אוי ווי, תתנו לי מה שחסר לי. והוא לא יודע שה' אומר: אוי, אני בעצם חיכיתי לרגע הזה, לרגע הזה שאתה תרגיש שחסר לך ואז תצעק אל ה'.

סוד קורבנות הנשיאים: כוונה פנימית ומקורית

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" (במדבר ד', כ"ב)

פרשת "נשא" הנקראת לרוב בשבת שלאחר חג השבועות, היא הגדולה ב-54 פרשיות התורה. כלולים בה 176 פסוקים, שמונה פעמים כפול מספר אותיות הא"ב (22*8=176). אריכות זו נגרמה, בעיקר, בשל הבאת שניים עשר קטעים, החוזרים ונשנים בניסוחם הלשוני, על המתנות שהביאו נשיאי השבטים לחנוכת המזבח במדבר.

נשאלת השאלה, מדוע חוזרת התורה ומפרטת אצל כל אחד משנים-עשר הנשיאים את פרטי המתנות שהביאו למשכן? הרי ידוע לנו, שאין בתורה מילים מיותרות, והכול שקול ומדוד בפלס מדויק. אם כן, מדוע לא כתבה כאן התורה בלשון קצרה: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער, נשיא יששכר, כמשפט הקורבן אשר הקריב נחשון בן עמינדב"? וכיוצא בכך יכולה הייתה התורה לכתוב על היום השלישי, ועל כל שאר הימים שבהם התנדבו לחנוכת המזבח.

אלא, אומרים חז"ל, התורה באה ללמדנו שאף אחד מהנשיאים לא חיקה את מעשה חברו שקדם לו בהבאת נדבתו. ואף על פי שלכאורה נראה אותו הסדר במתנות שהביאו שנים-עשר נשיאי השבטים - הקריב כל אחד מהם את קורבנו בכנות פנימיות משלו, ובהתעוררות עצמית ומקורית.

ברכת כהנים: שפע של חסד ושלום

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו', כ"ד-כ"ו)

"יברכך" - בחינת פרנסה ועשירות דקדושה, שלא נצטרך לעשות שום עסק וכו', רק הממון והפרנסה יהיה נמשך לנו בחסדו יתברך לבד, בבחינת "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר" (משלי י', כ"ב).

וזהו "וישמרך" - מן המזיקין שהם בחינת יראות הנפולות, שיהיה נשמר מהם, רק יזכה ליראה קדושה, שהיא מידת "שמור". כי על ידי היראה זוכים לחסד (ליקוטי מוהר"ן תורה ד'), שעל ידי זה זוכים לפרנסה בלי יגיעה.

וזה "יאר ה' פניו אליך ויחנך" - בחינת הארת פנים, בחינת הארת הרצון. וזה "ישא ה' פניו אליך" - בחינת צדקה, שעל ידי זה עיקר נשיאת הפנים, בחינת "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים י"ז, ט"ו).

וזהו "וישם לך שלום" - בחינת מרבה צדקה מרבה שלום. כי עיקר התיקון על ידי הצדקה, שעל ידי זה זוכים לרצון, שעל ידי זה זוכים ליראה שהוא כלי לקבל החסד, שעל ידי זה זוכים לברכת ה' בחסדו, ואין צריך לעשות שום עסק.

כל זה כלול בברכת כהנים, כי כהנים דייקא צריכים לברך ברכה זאת, כי הם בחינת חסד, בחינת "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פ"ט, ג'), בחינת "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ" (ישעיה ס"א, ו').

כוחה של ברכת כהנים לעורר לתשובה

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו', כ"ג)

בשנת תרצ"ג (1933) הוכתר רבי יצחק קוסובסקי כרב ראשי בקהילת יוהנסבורג שבדרום אפריקה. כעבור זמן מה הוברר לרב, שיהודים רבים בקהילה מחללים שבת בפרהסיה, אוכלים מאכלות אסורים, ונכשלים גם באיסורי תורה אחרים. כמה מהם, שהיו כוהנים, היו באים לבית הכנסת בשבתות ובחגים, והיו עולים לדוכן לברך את המתפללים "ברכת כהנים", כמצוות התורה.

פנה הרב קוסובסקי אל גיסו, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, בשאלה: כיצד עליו לנהוג במחללי השבת בפרהסיה, הבאים לבית הכנסת ועולים לדוכן עם שאר הכוהנים? האם ראוי למנוע מהם לברך את הקהל? שהרי קבעו הפוסקים שמומר לחלל שבת בפרהסיה הוא כמו מומר לעבודה זרה, ולא יישא כפיו עם הכוהנים. או שמא ראוי להקל כאן, משום שעוברי עבירה אלה עושים זאת מחוסר ידיעה על גודל האיסור, והם בבחינת "תינוקות שנשבו"?

השיב רבי חיים עוזר לגיסו ואמר לו: לפי הדין, וודאי שהכוהנים המחללים שבת בפרהסיה אינם ראויים לעלות לדוכן ולברך את קהל המתפללים. אולם, בכל זאת אני מורה היתר שלא לדחות אותם. שכן, רבים מהם עלולים לשכוח שהם כוהנים, ויבואו חלילה לשאת נשים הפסולות לכהונה, ואף להיטמא למתים.

ועוד אמר רבי חיים לגיסו, הרב קוסובסקי: כאשר הכוהנים עולים לדוכן ומברכים את העם ב"ברכת כהנים", חודרת בליבם ההכרה שהם מזרע אהרן הכהן, ואפשר שהכרה זו תביא אותם בעתיד לתשובה שלמה.

עבודת השם האמיתית מול סיגופים חיצוניים

"וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר..." (במדבר ו', י"ג)

חסיד אחד שחכמתו הייתה קטנה מיראתו, התפאר פעם באוזני הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, שהוא מסגף עצמו בסיגופים קשים עד מאוד כדי לזכות לגילוי אליהו הנביא. כשראה שאין הצדיק מגיב לדבריו, החל החסיד לתאר בהתרגשות רבה את מנת הסיגופים שהוא נטל על עצמו: שום משקה אינו בא אל פיו, כי אם מים! בנעליו נעוצים מסמרים, הדוקרים את כפות רגליו; ובעתות החורף - המשיך ואמר - אני מקיים מדי יום "גלגול שלג" (מתגלגל ערום על השלג, כדי לסגף את גופו) ובכל בוקר אני סופג על גבי ארבעים מלקות.

חייך הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, ורמז לחסיד שיתקרב לחלון החדר. עתה הושיט הצדיק את אצבעו לעבר החצר, שם עמדה מרכבה רתומה לסוס גדול, ואמר לו:

"הנה, בעל חיים זה שעומד שם בחצר, אף הוא אינו טועם שום משקה אלא מים, ו'בנעליו' (פרסותיו) נעוצים מסמרים, והוא סובל מ'גלגולי שלג' בחורף, וסופג מדי יום על גבו יותר מארבעים מלקות - ובכל זאת לא נשתנה כהוא זה: היה סוס ונשאר סוס..."