כוחה של שפלות: מדוע כל דבר שבקדושה נקנה בייסורים?

שיעור מס' 129 | * יום ד' פר' בשלח, אור לט' שבט תשנ"ח - שיעור בישיבת 'שמחה ואמונה' (שכונת עין כרם)

מאמר מעמיק המבאר מדוע ענייני קדושה מלווים תמיד בקשיים עצומים, בעוד ענייני חול באים בקלות. דרך סודות הקבלה מוסבר כיצד הייסורים, ההסתרה ותחושת השפלות הם הכלים היחידים להגיע לתשובה אמיתית ולפשוט את לבושי הטומאה.

כאשר באים לגביר או למיליונר לבקש תרומה לישיבה, תמיד יש לו תירוצים: "אם היית בא אליי אתמול, בדיוק היום כבר השקעתי את הכול בעסק. תבוא בעוד חודש ואתן לך. בדיוק הקדמת ביומיים, מס הכנסה התלבש עליי עכשיו, בדיוק הייתה לי שריפה בחנות". כל מי שתבוא אליו יגיד לך שאם היית בא אתמול או לפני שבוע, היה לו את הכסף. כל דבר שבקדושה שאתה הולך לעשות, אומרים לך: "עכשיו אין, תבוא מחר, תבוא בעוד חודש, תבוא בעוד שנה. בדיוק היום הגעת, אתה לא יודע איזה מצב יש היום". פתאום אתה מוצא איזו דלת אחורית, נשאר עם כמה גרושים רק בשביל שכר פסיעות.

הכלל הוא שכל דבר שבקדושה הולך בייסורי תופת. הולך בייסורים עצומים. דבר שהולך בקלות – זה מהסטרא אחרא. אם ראית שבקלות אספתם את הכסף, אנשים נתנו לכם בכבוד, בונים ישיבות בשנייה וישר יש כספים – זה לא מהקדושה. ישיבה שהיא באמת מהקדושה, ישיבה שיכולה להביא את הגאולה ולקרב את אורו של משיח, הכול הולך שם קשה.

לכל אחד הולך קשה. כל שמירת עיניים הולכת קשה, כל פעם לסגור את העין זה ייסורי תופת. כל מילה בתפילה לכוון – איזה ייסורי תופת. כל זמירות של שבת לשיר, ממש נחנקים ולא יכולים לשיר בכלל. כי אם זה בקדושה, ויכול לפעול בקדושה, אז הכול הולך בשיא הייסורים ובשיא הקשיים.

תכלית העפר ואפר

זה מחזיר אותנו לעניין משיח. משיח הוא תכלית העפר ואפר. אפילו אם יצעקו לו מיליארדי אנשים: "אתה משיח!", לא יעזור שום דבר, הוא לא יאמין לאף אחד. עד שאדם זוכה להתפלל בכוונה, לשמור את העיניים, לזכות לטיפה קדושה, להבין חתיכת גמרא, עד שאוספים טיפה כסף לישיבה או זוכים לשיר זמירות בשבת – כל זה הולך בעינויי תופת.

רק כאשר אדם מרגיש שהוא עפר ואפר, רק אז הוא יכול לזכות לכוון בתפילה. רק אז הוא נעשה בן חורין וזוכה לתכלית השפלות, שלא יחשוב על עצמו שום דבר. כמו משה רבנו שאמר:

"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם"

משה רבנו הלך ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול ובלי לשתות. כשהגיע להר סיני אמר: "אני לא כלום, אני אפס אפסים, לא איש דברים אנוכי".

תכלית הידיעה שלא נדע

אדם שואל את עצמו: "למה עברתי כאלה דברים? למה לא נולדתי במשפחה כשרה במאה שערים? למה זרקו אותי ברחובות? בשביל מה הייתי צריך לעבור את הדברים האלה? מעולם לא רציתי את זה!". האמת היא, שאפילו בשעת העבירות האדם לא רצה אותן. זה הכול היה רוח שטות, כמו אדם ששותה רעל.

תכלית הידיעה היא שלא נדע. אדם לא יודע מה, מי, ולמה שלחו אותו למקומות כאלה. וזו עיקר החכמה – שהוא לא יודע כלום. הוא אומר: "עברו עליי כאלה דברים, לא רציתי אותם מעולם, גם כשהייתי ביוון מצולה לא רציתי את זה. למה הייתי צריך את זה?".

החכמה היא שכל הנעלם מכל היגיון. שום דבר בעולם אי אפשר להבין. למה זה לומד בישיבה כשרה וטובה, וזה צריך לעבור את כל הקיבוצים, את דיזנגוף, את שכונת התקווה ואת השכונות הכי מלוכלכות שיש בעולם? בשביל מה הוא היה צריך לעבור את כל השטויות האלה? הרי תמיד הוא הרגיש רע בזה, תמיד הוא הרגיש שזה מגעיל אותו ומחניק אותו. התשובה היא שיש אינסוף מסלולים שהשם קובע לנשמות.

תיקון הנשמות בתפילת שמונה עשרה

העיקר הוא שכאשר אדם מגיע לתפילת שמונה עשרה, שיעמוד בסבלנות, אות אות, מילה מילה, וידע שהשם שומע לכל מילה שלו. על ידי האותיות של תפילת שמונה עשרה הוא יכול לכפר על כל העבירות שלו.

כיצד? על ידי האותיות של התפילה הוא בורא גופים לכל ה"נשמות הערטילאין" (נשמות ערומות). הרי מכל פגם הברית נבראות רבבות נשמות ערטילאיות. עכשיו, עם האותיות של התפילה, הוא בורא לאותן נשמות גופים, ועל ידי זה הפגמים נהפכים לזכויות.

היסוד הוא "אל יצא איש ממקומו" – שאדם ידע איפה הוא נמצא, בתכלית השפלות. שיאמר לעצמו: "מעין מה שעבר עליי, אני אלך עם הראש באדמה. לא ארים את הראש, לא אדבר על שום יהודי. אני מרגיש את עצמי בתכלית השפלות שאין למטה ממני".

לפשוט את לבושי הטומאה

המגלה עמוקות מסביר סוד נורא: אחרי חטא עץ הדעת, האדם התלבש בלבושי הס"מ (הסטרא אחרא). לפני החטא, אדם וחוה היו מאירים כשמש, אך לאחר ששמעו בקול הנחש, התלבש האדם בלבושי טומאה.

לכן, הבעיה היא לא רק "לחזור בתשובה" במובן הרגיל. צריכים לעשות תשובה באמת, להוריד דמעות כמים, ללכת עם ראש באדמה יום ולילה עד היום האחרון. מי יודע אם זה יתכפר לו?

משה רבנו, שמעולם לא חטא, מעולם לא פתח את העיניים להסתכל בעולם הזה ומעולם לא היה לו הרהור רע, אומר לריבונו של עולם: "אני עוד לא עשיתי תשובה! מה אתה שולח אותי? לא עשיתי תשובה". אז אם הצדיק האמת יודע שהוא עוד לא עשה תשובה, אנחנו נקראים בעלי תשובה?

אדם הולך בדמיון שהוא בעל תשובה. זה שהוא שומר שבת ומניח תפילין זה טוב מאוד, יהיה לו פחות חיוב כרת וסקילה, אבל זה עדיין לא נקרא בעל תשובה. בעל תשובה אמיתי צריך להוריד דמעות כמים. להגיע לחצות לילה, להוריד דמעות בפינה שקטה שאף אחד לא רואה, עד שיחליף את כל הגוף שלו ויפשוט את לבושי הטומאה.

להיות בעל תשובה אמיתי זה ללכת בחדרי חדרים, לומר ליקוטי תפילות ותהילים בדמעות, עד שיתחלף לו כל הגוף. כי שום דבר בעולם לא יוכל להחליף את הגוף – רק דמעות, תפילות, בכיות, שפלות וענווה. בלי שום מחשבה של גדלות, אלא מתוך הכרה מוחלטת באפסות האדם מול בוראו.

חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 129

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4