סודם של נדב ואביהוא וכוחם של ריקודי הקדושה

שיעור מס' 190 | יום ה' פר' אח"ק, ו' אייר תשנ"ט

מאמר מעמיק על שורשם הרוחני של נדב ואביהוא כספירות נצח והוד, ועל ניסיונם להמשיך את \

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"

בספר עץ חיים מובא כי נדב ואביהוא היו בבחינת "הרגלין", כלומר הספירות נצח והוד. משה ואהרן, לעומתם, היו בבחינת היסודות. הרגליים הן בחינה של "אתגליא" – דבר גלוי ומוחשי, ולכן כל עם ישראל חשב שבאמת נדב ואביהוא גדולים יותר ממשה ואהרן.

אלעזר ואיתמר היו נצח והוד דאבא, שהם באתכסיא (בהעלם), ואילו נדב ואביהוא היו נצח והוד דאמא, שהם באתגליא. נדב היה מן הנצח, ולכן שמשון שיצא משבט דן היה גלגול של נדב (המילה 'בדן' מורכבת מאותיות 'נדב'). כיוון שנדב ואביהוא היו בבחינת גילוי, הם זכו להאיר יותר לעם ישראל, ולכן נאמר עליהם "וכל בית ישראל יבכו את השריפה". משה רבינו, לעומת זאת, היה בתכלית ההעלם, ולכן בו לא הייתה לעם שום השגה, ונאמר עליו רק "ויבכו אותו בני ישראל" ולא "כל בית ישראל".

תפקידם של נדב ואביהוא: הברחת החיצונים

האר"י הקדוש מסביר בשער הפסוקים שנדב ואביהוא, בהיותם בחינת הרגליים והעקביים (עק"ב בגימטריה 172, פעמיים שם אלקים המורה על דינים), תפקידם היה להבריח את החיצונים מעם ישראל.

כאשר ראו נדב ואביהוא שמשה ואהרן נכנסו לאוהל מועד להתפלל שתרד אש מן השמים, והאש עדיין לא ירדה, הם רצו להביא את האש בעצמם. הם הורו הלכה בפני רבן וגילו את הדינים. תפקידם, כנצח והוד דאמא, היה להעביר את החיצונים מהמקומות שבהם יש להם אחיזה.

כדי להבריח את הסטרא אחרא, יש להמשיך אל תוך הברכיים את הגבורות משורש הבינה. היות ששורשם של נדב ואביהוא היה בבינה, משם מאירים אורות החשמל, היה להם כוח גדול אפילו משל משה ואהרן להבריח את החיצונים.

סוד היין המשמח והיין המשכר

שורש הגבורות נקרא "יין". ישנו יין המשמח, שהוא אורות הבינה, וישנו יין המשכר, שהוא השמרים והסיגים של הבינה.

אצל יעקב אבינו מצינו שהביא ליצחק יין, אף שיצחק לא ציווה עליו לעשות זאת. הזוהר הקדוש אומר שיעקב הביא את היין מעלמא טמירא, מעלמא רחיקא – זהו יין שירד מגן עדן, היין המשומר מלפני החטא. בזכות היין הזה, שהוא היין המשמח שדרכו מקבלים את הברכות, זכה יעקב לקבל את ברכותיו של יצחק. יצחק עלה על ידי היין הזה ל"רישא דלא אתידע", והמשיך ליעקב ברכות שאי אפשר לבטלן לעולם.

נדב ואביהוא רצו להמשיך את אותו יין משמח. לכן נצטוו לאחר מכן אהרן ובניו:

"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ"

מכאן למדו חז"ל שנדב ואביהוא נכנסו שתויי יין. וכי הם לא ידעו את ההלכה שאסור להיכנס שתויי יין למשכן? אלא שהם אחזו כבר בדרגת היין המשמח, בבחינת היין של פורים, שער החמישים. הם חשבו שעל ידי היין הזה הם ידבקו בה' ויקבלו את הבכורה והברכה, כפי שזכה יעקב אבינו.

אהבת הצדיק והשפעת הברכות

כמו שיצחק רצה לברך, כך הצדיק רוצה להמשיך לחסידיו את כל השפע שבעולם. הצדיק אוהב את אנשיו אהבה אמיתית ועצמית, כי הצדיק ותלמידיו הם דבר אחד – עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

אם היה אפשר, הצדיק היה נותן לתלמידיו את כל הטוב שבכל העולמות, דירות מפוארות, היכלות וחצרות, וכל שפע גשמי ורוחני. במיוחד כאשר מתפללים בכוונה ויש נחת רוח ותענוג מהתפילות שלהם. את כל הברכות הללו, בחינת "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ", רצו נדב ואביהוא להמשיך לעם ישראל על ידי סוד היין.

המתקת הדינים על ידי ריקודים של קדושה

בדורנו אנו, שאנו נזהרים משתיית יין (כפי שהדריך רבינו הקדוש, שרק בקידוש או באירועי מצווה שותים טיפה מועטת), כיצד נוכל להמתיק את הדינים? התשובה היא: על ידי ריקודים.

עם היין אנו יכולים להמתיק דינים רק על ידי ריקודים. ככל שנרבה ונאריך בריקודים, כך נוכל יותר להמתיק את כל הדינים שבעולם. הריקוד פועל את פעולת היין המשמח, שהוא משורש הגבורות שבבינה.

כל החיצונים והתאוות נאחזים ברגליים. משם הסטרא אחרא רוצה לינוק את כל השפע ולהחטיא את האדם. על ידי הריקודים, אנו מבריחים את כוחות הטומאה מבין הרגליים ומגרשים את החיצונים.

אך יש תנאי יסודי: צריך לדעת כיצד לרקוד. הריקוד חייב להיות מתוך התלהבות של קדושה, כדי שיהיה בבחינת "ריח ניחוח לה'". מי שרוקד בהתלהבות של יצר, רק כדי לפרוק מתח או לשם הנאה גופנית, אינו רוקד לשם שמים. ריקוד אמיתי הוא זה שבא לאחר לימוד תורה או תפילה בדבקות, והוא זה שזוכה לגרש את החושך ולהמשיך את כל הברכות.

ניגונים לשם שמים

כשם שהריקוד חייב להיות לשם שמים, כך גם הניגונים. הגמרא במסכת סוטה אומרת ששירה שאינה לשם שמים עלולה להחריב את הבית ולפגוע בפרנסתו של האדם.

לאחר חורבן בית המקדש, כל שיר שאינו מושר בדבקות ומעומק הלב, עלול לגרום לאטימות רוחנית. כאשר אדם שומע ניגונים שאינם נובעים מקדושה, אוזניו נכווֹת תחילה ונאטמות מלשמוע דברי אמת. אדם עלול לתמוה: "הרי אני שומר שבת ומניח תפילין, מדוע אני מרגיש אטימות?" והתשובה היא שעליו לבדוק אילו ניגונים הוא מכניס לאוזניו.

שירה של קדושה היא שירה שמושרת בפחד, באימה וברעד לפני ה', מתוך דבקות אמיתית. רק ניגונים וריקודים כאלו, הנובעים מלב טהור, בכוחם להמתיק את כל הדינים ולהמשיך את השפע העליון.

חלק 1 מתוך 4 — שיעור מס' 190

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4