סוד הנסיעות: כוחה של פרשת ויהי בנסוע הארון

שיעור מס' 252 | קלטת 252 ליל ו' פר' דברים, אור לג' אב תש"ס - שיעור לאברכי כולל העיר העתיקה, בבית הרב - חלק א'

מדוע פרשת 'ויהי בנסוע הארון', בת שני פסוקים בלבד, נחשבת לספר שלם בתורה? הרב אליעזר ברלנד מסביר את הסוד הרוחני הטמון בנסיעות בדרכים, כיצד הארון מכין לאדם את הדרך, ועל האמונה הפשוטה שמתגלה דווקא במסעות.

כשהייתי ילד קראתי סיפור אמיתי שהתרחש בגרמניה לפני השואה. יהודי זקן הלך ברחוב עם עגלה עמוסה בכרים וכסתות מלאים בנוצות. פתאום באה רוח חזקה, העיפה את הכל, והכרים נקרעו. כל הנוצות התפזרו בדיוק בפתח של בית ספר. המורה הגרמני הורה מיד לכל מאה התלמידים להישאר בהפסקה, לצאת החוצה, לאסוף את כל הנוצות ולהחזיר אותן לכרים. לכאורה, זה מראה את החינוך הגרמני הנאור והעדין.

אבל האמת היא שכל התרבות הזו פחותה מטריליונית המילימטר. בשנייה אחת הכל מתפוצץ. ברגע שאמרו להם ש"יהודי זה חיידק", כל הנימוסים נעלמו והם הפכו לרוצחים. זה השקר של החינוך החילוני והתרבויות הזרות.

ספר בפני עצמו

לעומת כל תרבויות השקר, לנו יש את הכוח האמיתי. התורה מגלה לנו סוד עצום בפרשת "ויהי בנסוע הארון". הגמרא במסכת שבת (קט"ז) אומרת שפרשה זו, בת שני פסוקים בלבד, נחשבת לספר שלם בפני עצמו, ולכן חומש במדבר מחולק למעשה לשלושה ספרים.

רבי נתן שואל: הרי זה פלא עצום! איך פרשה קטנה כל כך, שאין בה אפילו מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות, נחשבת לספר בפני עצמו? מדוע היא חשובה יותר מכל שאר הפרשיות, ואפילו מעשרת הדיברות שלא נחשבים לספר בפני עצמם?

התשובה טמונה בסוד הנסיעות. כשאדם נוסע בקדושה, הארון נוסע איתו. הארון נוסע שלושה ימים לפניו ומכין לו את הדרך. מכינים לו מראש את כל המקומות שבהם ישהה ואת כל האנשים שהוא עתיד לפגוש.

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ"

האמונה הפשוטה שבדרכים

חווינו זאת בעצמנו. באחד ממוצאי השבתות סיימנו קבלת קהל בכינר בארבע לפנות בוקר. היינו מותשים ולא ידענו לאן ניסע. התחלנו לנסוע, הכל היה תפוס בגלל חופשת "בין הזמנים". התפללנו שחרית, ובסוף מצאנו חדר קטנטן ביישוב "אור הגנוז". משם המשכנו לחרוש את הגליל, נוסעים מיישוב ליישוב.

באחד המקומות פגשנו אישה שצעקה בייאוש על המצב הביטחוני: "מה יעזרו לנו כל השטויות? יש להם טנקים, יש להם אטום!". עניתי לה: "את מי מעניין הנשק שלהם? לנו יש את ה' יתברך! לנו יש 'ויהי בנסוע הארון'!"

רבנו אומר שאדם צריך לנסוע בדרכים, כי כל הדרכים שאדם הולך בהן הן רצון ה'. מי שנוסע מתוך ענווה ושפלות, מבין מדוע שלחו אותו דווקא ליישוב הזה או למושב ההוא. כשנוסעים בכפרים ובמושבים, פוגשים יהודים פשוטים שנותנים לך אמונה פי מיליון ממה שיש לך. ליהודים הפשוטים יש את האמונה הכי זכה – יש ה' וגמרנו, אין מה לפחד ואין מה לדאוג. אדם צריך ללמוד מהם את האמונה הפשוטה הזו.

להעלות ניצוצות של קדושה

פעם נסענו עד נהלל ופגשנו שם פסל מפורסם, בן שבעים, שחזר בתשובה. הוא הראה לי תמונה של אנדרטה ענקית בגובה שישה מטרים שהוא בנה. הפסל היה דמות של אדם עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. שאלתי אותו: "למה דווקא טלית ותפילין?". הוא ענה בפשטות: "כדי שידעו שזה יהודי! אחרת, איך ידעו אם זה לא גנרל גוי?". זה מלמד אותנו שאין יישוב בארץ שלא תפגוש בו יהודי עם אמונה פשוטה, שיודע שיהודי ניכר בטלית ובתפילין שלו.

לעתיד לבוא יתברר לנו שהכל היה מכוון מלמעלה. שום נסיעה אינה סתמית; ה' מזמן לאדם את מסעותיו כדי שיעלה ניצוצות קדושים. כל ניצוץ שאדם מעלה בדרכים הוא חלק מהדעת. על ידי נסיעת הדרכים בקדושה, בשמירת העיניים ובענווה, האדם נעשה מבין וזוכה להגיע להשגות עצומות, עד לשער החמישים של הקדושה. לכן "ויהי בנסוע הארון" הוא ספר בפני עצמו – כי סוד הנסיעות טומן בחובו את תיקון הבריאה כולה.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 252

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2