סוד השמחה והשירה: להפוך את הייאוש לאור למעלה מהטבע

שיעור מס' 2070 | מס' 104 - מוצש"ק אור לכ"א תשרי תשנ"ב שבת חוה"מ ואור לכ"א חשון תשנ"ב

המאבק ההיסטורי מול שרו של עשו סובב סביב הפלת עם ישראל לעצבות וייאוש, במיוחד בדורות האחרונים. דרך קבלת בזיונות באהבה, ריקוד ושירה גם מתוך החושך, אנו זוכים להתעלות מעל הטבע ולהפוך כל צרה לברכה, עד שכל הבריאה כולה מצטרפת לשירתנו.

המלחמה ההיסטורית בין יעקב לעשו, ובפרט המאבק מול שרו של עשו ("וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ"), סובבת כולה סביב הגלות. שרו של עשו מנסה להתגבר ולהאריך את הגלויות, והנשק העיקרי שלו הוא הכנסת האדם לעצבות. הוא מכניס את האדם לעצבות נוראה, במיוחד כאשר רואים שקץ הגאולה סתום ונעלם. דווקא משום שהגאולה קרובה מאוד, כוחות הטומאה מתגברים כדי להביא את האדם לאפיסת תקווה.

עיקר אריכת הגלות נובעת מאותה עצבות, שכן ברגע שאדם נופל לעצבות, כל התאוות מתגברות עליו. ככל שיש יותר תאוות, כך יש יותר עצבות, ואי אפשר לעלות ולעסוק בתפילה, כי "תפילה צריכה המון שמחה". היות ששרו של עשו חזק מאיתנו, השם יתברך שולח לנו בכל דור ודור צדיקי אמת. כפי שמובא בהלכות כיבוד אב ואם, אפילו בדור המבול, שאז היו התאוות הקשות ביותר, הצדיקים שבאותו דור – מתושלח, נח, ירד – יכלו להוציא אפילו את הפושעים הכי גדולים מהתאוות שלהם. העצה העיקרית של הצדיקים להוציא את האדם מהתאוות היא על ידי שמחה. ברגע שמגיעים ימי השמחה – סוכות, הושענא רבא, שמחת תורה ושמחת בית השואבה – צריכים לרקוד ולשמוח ללא הרף.

סוד השם אקי"ה וקבלת בזיונות

בעל ה"שפת אמת" מסביר את הפסוק:

"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"

הגמרא אומרת שפסוק זה בא לרבות את ליל יום טוב האחרון של חג. שואל ה"שפת אמת": מדוע דווקא ביום טוב האחרון של החג צריכים לשמוח ביותר, יותר מכל הימים? התשובה היא שאם אדם היה שמח כל שבעת ימי החג, אזי בשמחת תורה השמחה כבר פורצת מאליה. "כשאדם הוא שמח, באותו רגע הוא למעלה מהטבע. כשאדם רוקד ושר, הוא למעלה מהטבע". מסביר ה"שפת אמת" שכאשר אדם מתחיל לשמוח ולרקוד, יבואו לו כל ההצלחות שבעולם.

המילה "אך" עולה בגימטריה 21, כמניין שם אקי"ה. הקב"ה אמר למשה רבנו:

"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"

בספר "ערבי נחל" מוסבר שהאדם צריך ללכת תמיד עם השם אקי"ה, שהוא השם המרמז על בזיונות. אדם צריך להיות מוכן לראות איך לקבל עליו את כל הבזיונות שבעולם. אם אדם הולך עם השם אקי"ה, מבזים אותו והוא נשאר שמח – הוא יכול להמשיך על עצמו את כל השמחה שבעולם. כל אדם רוצה שמחה בשביל הכבוד, אבל אם הוא מוכן לקבל בזיונות, השמחה שלו כבר לא תלויה בכבוד. להפך, ככל שמבזים אותו יותר, הוא שמח יותר ומחלק סוכריות. רבי אברהם בן רבי נחמן אמר שאם אדם היה יודע את המעלה העצומה של הבזיון, הוא היה הולך קודם לטבול במקווה כדי להכין כלים לקבל את האורות הללו.

שמחת תורה: שמחה שאי אפשר לצמצם במצוות

ממשיך ה"שפת אמת" ושואל: בכל מועד יש מצווה מיוחדת. בפסח יש מצה, ארבע כוסות וסדר הגדה. בסוכות יש סוכה וארבעה מינים. אבל מהי המצווה בשמחת תורה? התורה לא ציוותה על שום מצווה מסוימת בשמיני עצרת, אלא חז"ל גילו לנו שזהו זמן של שמחת תורה, שבו רק רוקדים ושרים.

התשובה היא שישנן הארות כה גבוהות שאי אפשר "להדפיס" ולצמצם אותן בתוך מצווה גשמית. שמחת תורה היא כנגד התורה שבעל פה. זוהי שמחה כה עצומה בכל העולמות, שירה וריקודים של מלאכים, שאי אפשר להכניס אותם לשום חפץ של מצווה. לכן, כל העניין של שמחת תורה הוא רק השירים, הריקודים והניגונים.

להפוך את הייאוש לששון ושמחה

המאבק עם שרו של עשו מגיע לשיאו כאשר המלאך מתחנן ליעקב:

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר"

יעקב עונה לו: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". מסביר רבי נתן, שהמלאך נגע בגיד הנשה, המרמז על שכחה, עצבות וייאוש. המלאך ראה שהוא מצליח לייאש את הדורות האחרונים שלפני הגאולה, ולהפיל אותם באכזבות. המלאך רצה ללכת להגיד שירה על כך שניצח את הדורות האחרונים, שיהיו להם כאלה ניסיונות וייאושים שייראו כבלתי ניתנים לפתרון.

אך יעקב אבינו עצר אותו ואמר: "אני לא אשלח אותך עד שאתה בעצמך תברך אותי! עד שאתה בעצמך תהפוך את היגון והאנחה לשמחה!". יעקב דרש שאותו שר של עשו, שמפיל אותנו למרירויות, יתחייב להפוך כל צרה לצוהר, וכל מניעה לנעימות ושירים. אם אדם מחזיק מעמד מול כל המניעות, הן עצמן נהפכות לברכות ולשירות ותשבחות.

שירת הבריאה כולה

ה"שפת אמת" בפרשת בשלח מסביר, שבשעה שמשה ובני ישראל אמרו שירה על הים, כל היקום כולו אמר שירה יחד איתם. ברגע שאדם שר ושמח, מתגלית השירה בכל היקום – דומם, צומח, חי ומדבר. זהו הסוד של "פרק שירה". אפילו הפרדים שרים. ומה הם שרים?

"יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ"

שואל ה"חתם סופר": מדוע דווקא הפרד אומר שירה זו? הגמרא במסכת קידושין אומרת ששבח זה נאמר על ידי המלאכים בשעת מתן תורה. כאשר אומות העולם שמעו את הדיברות הראשונות, הם חשבו שהקב"ה כביכול "רודף כבוד". הם תמהו: מלך בשר ודם מחנך את נתיניו למרוד בהוריהם למען המלכות (כפי שראינו במשטרים הקומוניסטים שבהם ילדים הסגירו את הוריהם למוות על שק קמח בשנות רעב), והנה הקב"ה דורש כבוד לעצמו?

אך כאשר שמעו את הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", הזדעזעו המלכים. הם הבינו שהקב"ה אינו דורש כבוד לעצמו, אלא מצווה על כיבוד ההורים שקודם לכל. מיד ירדו כל המלכים ממרכבותיהם, השתחוו והודו לה'. ומכיוון שדרך המלכים לרכוב על פרדים, הפרדים היו עדים לאותו רגע שבו המלכים ירדו מעליהם כדי להשתחוות לה'. לכן, מאז ועד היום, הפרדים שרים: "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ".

לשיר מתוך הניסיון: השירה שאחרי הסטירה

כוח השירה הזה עובר מדור לדור. יהושע בן נון זכה לעצור את השמש בזכות השירה שאמר במקומה. את הכוח הזה הוא ירש מיוסף הצדיק, שרקד וקפץ בבית הסוהר במשך שתים עשרה שנים ללא הפסקה, ועל ידי כך התגלה לו סוד "פרק שירה".

הרבי מקוצק מביא יסוד עצום על שירה מתוך קושי. המדרש מספר שכאשר נבוכדנצר חזר להיות אדם לאחר שהיה בהמה, הוא התחיל לשבח את ה' ("אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין"). הוא רכב על אריה שהרסן שלו היה נחש ענק, ושר לה'. לפתע, בא מלאך וסטר לו על פיו כדי להשתיק אותו. שואל הרבי מקוצק: מדוע סתמו לו את הפה? היכן הבחירה החופשית? הרי אפילו לאתון של בלעם ה' לא סתם את הפה!

מסביר הרבי מקוצק: ה' לא לקח לו את הבחירה, אלא רצה לבחון אותו. "ה' נותן לו סטירה, כי הוא רצה לראות איך הוא שר אחרי סטירה. אתה יכול לשיר כשאתה רוכב על האריה... נראה אותך שר אחרי סטירה!" נבוכדנצר נעלב, התרגז והפסיק לשיר.

אבל יהודי אמיתי שר גם אחרי שמכים אותו. יוסף שר בבית הסוהר. עם ישראל אמרו שירה במצרים בתוך תוקף השעבוד. יהודי יכול להגיד שירות ותשבחות בשיא האכזבות והמרירויות. גם כשהוא מקבל "סטירות", הוא ממשיך לרקוד עשרים וארבע שעות לכבוד ה', ועל כל סטירה הוא מוסיף עוד שירה ועוד הודאה.

זהו הכוח שהחדיר משה רבנו בעם ישראל בקריעת ים סוף. משה שמע את השירה עולה מכל הנבראים, אסף אותה, והחדיר בשישים ריבוא את הדעת להתחיל לשיר יחד. ברגע שאדם מתחיל לשיר לה', כל הבריאה מתחילה לשיר יחד איתו, והקב"ה בכבודו ובעצמו מצטרף לשירה, ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

שיעור מס' 2070