עומק השפלות: הדרך האמיתית לקבלת אור החנוכה

מוצש"ק פר' וישב כ"ד כסלו תשנ"ה - בבית הרב לעובדים והמתרימים

לפני שזוכים לאור הגדול של חנוכה, האדם חייב לעבור דרך הרגשת שפלות עמוקה. המאמר מסביר את ההבדל בין שפלותו של הצדיק לזו של בעל התשובה, וכיצד ייאוש מוחלט הוא תמיד עצת היצר, בעוד הקדושה תמיד קוראת לתשובה.

מוצש"ק פר' וישב כ"ד כסלו תשנ"ה - בבית הרב לעובדים והמתרימים

אדם יכול למצוא את עצמו במצב שבו הוא מרגיש שכולם נגדו. הוא שואל את הסובבים אותו: "מה קורה כאן? למה אף אחד לא מדבר איתי?". והם צועקים עליו: "מה עשית? אתה לא מתבייש? חטא כזה גדול, עבירה כזו חמורה עשית!". הוא אפילו לא יודע על מה הם מדברים, אבל הוא חווה ניתוק מוחלט. אנשים מאנשי שלומו אומרים לו: "אני לא מדבר איתך יותר, גמרנו". אומרים לו שהוא עשה את העבירה הכי גדולה בעולם, ומנתקים איתו כל קשר. במצב כזה, האדם חווה שפלות נוראה.

גדלות מתוך שפלות

לפני חנוכה, כדי לזכות לאור הגדול של החג, האדם צריך להרגיש שפלות עצומה. כדי לקבל "גדלות דגדלות", חייבים להקדים לכך "שפלות דשפלות". רבי נחמן מברסלב, שמעולם לא חטא ושמעולם לא פתח את עיניו להסתכל ברע, קיבל על עצמו שפלות כזו לפני חנוכה.

אצל אנשים רגילים, כל העבירות שהאדם עשה נועדו כדי שהוא יוכל להרגיש את אותה שפלות. הצדיק יכול להרגיש שפלות גם בלי עבירות, אבל אנשים רגילים אינם מסוגלים להגיע להרגשת שפלות אמיתית אלא על ידי העבירות שלהם. לכן, הצדיק לוקח נשמות גבוהות מאוד ומעביר אותן דרך עבירות חמורות, כשהמטרה כולה היא אחת: שיגיעו להרגשת שפלות.

הסכנה בגאוות הבעל תשובה

הסכנה הגדולה היא הגאווה של החוזר בתשובה. אם אדם חושב לעצמו: "אני בעל תשובה, אני אדם חשוב", הרי שהוא לא הרוויח כלום. בעל תשובה אמיתי צריך להרגיש כל הזמן: "אני בסך הכל בעל תשובה שעוד לא התחיל בכלל לעשות תשובה. אני הכי גרוע מכולם".

ישנם כאלה שמתפארים בעבר שלהם במקום להתבייש בו. הם אומרים: "תראו איזה גיבור אני, פעם הייתי שם והיום אני פה". מי שמתפאר בעבירות שלו במקום להתחרט עליהן, אינו יכול לקבל את האור של חנוכה.

סוד ישני עפר

רבנו אומר (ליקוטי מוהר"ן, תורה ע"ב) שאת האור של שבת מקבלים אך ורק לפי מידת השפלות. מי שיש לו יותר שפלות, יכול להרגיש יותר את קדושת השבת. כך גם לעתיד לבוא – את כל האור של תחיית המתים ישיגו רק בזכות השפלות. נאמר על המתים שהם "יְשֵׁנֵי עָפָר". מי קם בתחיית המתים? רק מי שמשים עצמו כעפר, מי שנעשה שכן לעפר מתוך ענווה ושפלות.

כשאדם לומד ומתפלל, הוא עלול לחשוב שהוא צדיק. לכן, משמיים מזמנים לו נפילות. יש אדם שמספיקה לו עבירה קטנה כדי להרגיש שהוא "אפס אפסים", ויש מי שזקוק ליותר מכך. אך הצדיק האמיתי, שהוא בבחינת אדם הראשון קודם החטא ומשה רבנו, יודע שהוא אפס אפסים גם ללא שום חטא. הוא מקיים בעצמו את הפסוק:

"וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ" (תהלים ס"ז, ח')

כי הוא הגיע ליראה כזו שבה הוא מרגיש את אפסותו המוחלטת מול הבורא.

המפגש עם הייאוש

במעשה המובא מרבנו, מסופר על אותו צדיק שברח ליער מרוב בושה ושפלות, ושם פגש זקן אחד שביקש לדבר עמו. אותו זקן התחיל להוכיח אותו קשות: "איך עשית דבר כזה? איך אינך מתבייש מאבותיך הקדושים, מאברהם, יצחק ויעקב, מהבעל שם טוב?".

הצדיק, בשיברון ליבו, שאל את הזקן: "מאחר שאני כזה, האם לפחות יהיה לי חלק לעולם הבא שבו יתכפר לי?". ענה לו הזקן: "אתה סבור שיהיה לך עולם הבא? אפילו גיהנום לא יהיה לך! מעולם לא מצאו נשמה טמאה כל כך, עם כל כך הרבה עבירות וחילול השם. אין לך שום מקום, אפילו לא בגיהנום".

הקדושה לעולם אינה מייאשת

באותו רגע, התעוררה בצדיק תובנה עצומה. הוא הבין שאם הזקן אומר לו שאפילו בגיהנום לא יהיה לו מקום, הרי שהוא אינו אלא השטן בעצמו – הסטרא אחרא.

הוא אמר לזקן: "אתה רוצה לייאש אותי לגמרי? לא להשאיר לי אפילו פירור או ניצוץ קטן של תקווה? אדם מתנחם בכך שלפחות ייכנס לגיהנום, יזדכך שם, ובסוף יישאר טהור. אם אתה אומר שאין לי אפילו את זה, סימן שאתה מהסטרא אחרא לגמרי ואין בך שום צד של קדושה! לך ממני!".

הקדושה האמיתית לעולם אינה מייאשת. נציג של עולם האמת היה אומר: "נכון, עשית מעשה חמור, אבל תעשה תשובה! תשובה מועילה תמיד". ברגע שהצדיק זיהה שהייאוש המוחלט מגיע מהצד האחר וסירב לקבל אותו, הסתלק ממנו אותו זקן. זהו הלימוד העצום עבורנו: להסכים להרגיש את השפלות הגדולה ביותר, אך לעולם לא ליפול לייאוש, כי שערי תשובה לעולם אינם ננעלים.

חלק 1 מתוך 2

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2