החלום

ראיון עם לאה יוכבד זינגר ע"ה שהתפרסם במגזין "מרוה לצמא" פרשת שלח, כ"ד בסיוון תשפ"ה (יוני 2025) — כעשרה חודשים לפני פטירתה הטרגית. מאת פ' שטרן.

הורים נכנסים לבית החולים בצעדים מהירים, הפנים מתוחות והמצח מכווץ בדאגה. ילדים נגררים אחריהם בחשש, לא רוצים להיכנס לעולם הזר הזה. הכואב. המפחיד. הם רוצים רק לברוח. בדיוק כמו התינוקת ההיא, מלפני שלושים שנה...

ופתאום הם נעצרים מול חדר קסום. מול הפנים המאירות של לאה'לה. מול ההזמנה הלבבית שלה: "בוא, תיכנס, אפשר עכשיו או אחר כך, מחכה לך ממתק טעים, פרס שווה ומשחק מדהים".

הילד נכנס לרגע, והנה, הוא נמצא בעולם אחר. עגלות משחקים. בובות גדולות וקטנות. כלי מטבח. מדפים כורעים מרוב ספרים. צבעים. לורדים. דפים. שקיות ממתקים. ארון מלא 'פרסים'. חומרי יצירה מתחדשים ומלאכות מרתקות.

ההורים נושמים לרווחה. עכשיו הם יכולים לנשום רגע. לראות את הילד, שכבר מזמן לא צחק — מאושר. מהופנט לכל השפע הצבעוני שמחכה לו. עכשיו הם פנויים למלא טפסים ולסדר פרוצדורות, ולדעת שזמן ההמתנה עובר על הילד שלהם בנעימים.

זמן שעובר בנעימים? בבית החולים? נשמע חלום. אבל זו מציאות. מציאות יפה של חדר חלומות.

איך זה קורה, לאה, שאישה שחלום הבלהות שלה היה בית חולים — בוחרת לבוא לכאן יום אחרי יום?

"האמת", היא אומרת, "התיאור שתיארתי קודם לא היה רק חלום. הוא היה כמעט באמת, בתוספת כמה טבילות צבע של מכחול הסיוטים... באמת הייתי ילדה קטנה בין מסדרונות ארוכים של בית חולים גדול".

הסיפור שלה לוקח אותנו שלושים שנה אחורה.

מזל טוב, תינוקת זעירה נולדה. קילוגרם וחצי משקלה. המהומה מתחילה מייד. מצוקה נשימתית. סכנה מיידית. מערכות גוף שקורסות.

הרופאים לא נותנים סיכויים רבים. אבא ואימא אינם מוותרים. הם נלחמים יחד עם התינוקת שלהם על החיים. ברכות רבנים. תפילות רותחות. אהבה ומסירות בלי קץ. והנס מתרחש, ברוך השם. התינוקת שוברת את כל התחזיות ויוצאת מכלל סכנה. יוצאת לחיים שהם מסע.

המסע עובר בין בדיקות וטיפולים רצופים. התינוקת, שגדלה בינתיים, ממשיכה לבקר בבית החולים כסדר. מגיעה לכל מיני מרפאות, עוברת תהליכים רפואיים, נדקרת דקירות בלי מספר. והיא לא רוצה ללכת לבית החולים. היא פוחדת. היא מסויטת ממש. אבל אין לה ברירה, וגם להורים שלה אין ברירה, רק לשדל אותה שוב ושוב שתבוא.

היום, כשלושה עשורים קדימה, הילדה יודעת שהאחיות עשו מלאכתן נאמנה. הן היו רחמניות ורצו בטובתה, אבל צלקות הפחד והכאב נשארו צרובות בליבה, כמו חלום בלהות ששוב ושוב מסייט.

והיום יש לה שליחות. היא רוצה שכל התינוקות והילדים שנאלצים לבוא לבית החולים — לא יברחו ולא יפחדו. היא רוצה לראות את העיניים שלהם צוחקות ואת הדמעות שלהם מתייבשות. רוצה שיהיו להם חלומות טובים וזיכרונות מתוקים.

כי כן, לפעמים צריכים לקבל זריקה בחיים. וזה כואב. וזה דוקר. וצורב ודואב. אבל במקום לברוח, אפשר לנשום עמוק, לפקוח עיניים ולראות שיש מסביבנו עולם צבעוני ויפה. אפשר לראות פרסים שמחכים לנו וסוכריות שממתיקות רגעים לא פשוטים, ואז להבין שאיש אינו רודף אחרינו כדי לדקור ולהכאיב. כל הטיפולים מיועדים רק לטובתנו.

כשלאה'לה אומרת את זה, היא לא מתכוונת רק לזריקות ולבית חולים. היא מתכוונת לניסיונות, והיא יודעת על מה היא מדברת. ניסיונות? היא טעמה מהם בעבר, וטועמת מהם גם היום. וטעמם מתוק בפיה.

חדר החלומות נפתח

את גב' לאה ז' מכירים לא מעט ילדים. הם מכירים אותה מ'חדר החלומות', המשחקייה הבלתי שגרתית שממוקמת בקומה הראשונה של בניין 'אם וילד' בבית החולים הדסה, מול המעליות שמעלות ומורידות ילדים למחלקות ולמכונים, מובילות אותם בין בדיקות וטיפולים.

מסדרונות ארוכים. קירות אטומים. שורות של דלתות. תאורה חזקה. בית חולים גדול וענק ונורא, ואני ילדה קטנה. זערורית. אולי בת שלוש, נראית בת שנה. זריזה ככספית. חמקנית באלפית...

"מי שרואה אותי מתרוצצת פוקח עיניים ענקיות. מי התינוקת הזו? איך היא יודעת לרוץ?! ואני... בורחת. בורחת על נפשי. מהר. מהר — הרגליים הקטנות שלי רצות מהר.

אחות חמורת סבר דולקת אחריי, מזרק ענק בידיה. היא דורשת שאעצור, מהר והרגע. 'לאה'לה, לאה'לה, אנחנו ממילא נתפוס אותך... תעצרי כבר...'

"אני רצה יותר מהר ויותר מהר. האחות הזו רוצה לדקור אותי. אני יודעת את זה. והמזרק שלה כואב נוראאא. אני לא רוצה שיכאב לי ואני לא רוצה אחות ואני לא רוצה בית חולים בכלל. לא רוצה!!! רוצה שמש צהובה ושמיים כחולים והביתה. רוצה את המיטה הוורודה שלי ואת הבובה ריקי. רוצה לראות איך מאמי אופה חלות לשבת, לשבת על הברכיים של טאטי כשהוא שר זמירות ולנשום את הריח של הבית.

"האחות מהירה ממני. היא תופסת אותי בסוף, רגע אחד לפני שאני מוצאת את היציאה של בית החולים וכבר רואה קצה של שמש. הידיים שלה חזקות כמו ברזל. ביד אחת היא לופתת את זרועי הקטנטנה כמו בצבת, וביד השנייה מקרבת אליי את המזרק הענק — ו...

"אני מתעוררת. שטופת זיעה. בבית הקטן שלי בירושלים. רוח קרירה מנשבת מן החלון, מייבשת אגלי זיעה קרה על המצח.

"זה היה חלום הבלהות של ימי ילדותי".

לחלום עתיד, לחיות הווה

"כבר תשע שנים אני מנהלת את משחקיית 'חדר החלומות' בבית החולים, כחלק מפעילות של ארגון חסד חשוב שאני זוכה להיות שותפה במעשיו. אני מאמנת אישית, עוסקת במיוחד באימון אישי בתחום האומנות. ואני גם ממתינה. כבר למעלה מעשור אני ממתינה בכיליון עיניים לילדים שלי, שיגיעו.

"לא אני בחרתי במתנה הזו, אבל כרגע, זהו הניסיון שהקדוש ברוך הוא נותן לי. זו הזריקה המיועדת לטובתי האישית. השאלה הגדולה היא איך אני עוברת את התקופה הזו. מתחשלת, או נופלת. מתמודדת, או מתמוטטת. האם אני מתרכזת בהמתנה. בחסר. בכאב. בצער — או בתקווה. באמונה. בטוב שמחכה לי.

"ממש כמו בסיפור של רותי (השם בדוי והפרטים טושטשו, כמו כל סיפוריהם של הילדים מ'חדר החלומות' שמופיעים בכתבה זו). בכל יום ראשון היא חייבת להגיע לבית החולים. עקב חסר של חומר חיוני בדם, עליה לקבל זריקה מדי שבוע בשבוע. אבל רותי היא ילדה חברותית ותוססת, וביום ראשון יש שעתיים מחנכת ושעתיים מלאכה, ויש הפסקות עליזות של חבל וכדור, והיא לא רוצה להפסיד. מה פתאום להפסיד? ועוד כדי לקבל טיפול כואב!

"בכל פעם מחדש היא הייתה נאבקת, צורחת עוד מהפתח: 'די, קחו אותי מכאן, לא רוצה להיכנס!' בפעם הראשונה שראיתי אותה נופפתי לה בתנועה מזמינה וקראתי לה לראות את חדר החלומות. הראיתי לה את המשחקים, את ארון המתנות, הבטחתי לה חלום: 'כשתחזרי מהזריקה מחכה לך כאן הפתעה מיוחדת!' שעה קלה לאחר מכן הגיעה רותי עליזה ומלאת ציפייה. 'הזריקה לא כאבה לי היום', היא חייכה אליי במתיקות, 'כל הזריקה חשבתי על המתנה שמחכה לי'..."

את מרגשת, לאה! אז את בעצם ממליצה לכל אחת שמתמודדת, שתבנה לעצמה איזשהו 'חדר חלומות'? מקום שמאפשר לקוות למתנה שמחכה לה בעתיד, ולהתרגש ממנה?

"כן. אבל לא רק. את הסיפור שלי לקוראות 'מרוה' היקרות לא פתחתי בנקודת ההמתנה. קודם סיפרתי על השליחות, על המשחקייה, על מה שאני עושה כיום — זאת כדי שתדעו אל נכון: הציפייה לילדים היא כמובן משמעותית בחיים שלי. לזכות בילדים זה החלום הגדול שלי, אבל החיים שלי עצמם ממשיכים בכל יום לפרוח. לזרוח. גם עכשיו, בתוך הניסיון.

"אני לא רק 'זו שממתינה לילדים'. יש בחיי עוד הרבה דברים טובים ויפים חוץ מזה, ברוך השם. יש לי בעל תלמיד חכם וירא שמיים, הורים מסורים ובית נעים. אני אוהבת לבשל ולאפות, נהנית מהעבודה, ועסוקה גם במטרה שלי שהיא להפוך את בית החולים למקום נעים ומאפשר.

"בכל בוקר אני מודה להשם על הזכות לקום לעוד יום של עשייה. עוד יום שאני בוחרת בו מחדש לחיות חיים מלאי יופי והוד, ולא... לא להעביר אותו בהמתנה מורטת, בעצב ובדכדוך. לחיות את היום הזה! ועוד אילו חיים! החיים היפים ביותר שיכולים להיות! כי את כל מה בנמצא בידיים שלי, את כל המתנות שנתנו לי משמיים, אני רוצה למצות עד הסנטימטר האחרון. וכל השאר? נותנת לקדוש ברוך הוא להוביל אותי... ולומדת להרפות.

"משפטי הכוח שלי בחיים הם הפסוקים מתהילים: 'לא אמות כי אחיה', וגם 'ולמוות לא נתנני'. נכון, יש זריקות, והן כואבות. נכון, יש ניסיונות, והם מרים. יש ייסורי גוף ונפש. אבל למרות הכול — 'למוות לא נתנני'. למרות הכול אני לא מתה. קיבלתי חיים ואני חיה אותם, חיה חיים שיש בהם. בכל יום מחדש. ומחכה לספר את מעשי הניסים שיעשה לנו השם".

לפקוח עיניים, לראות אמונה

בחדר החלומות היא פוגשת סיפורים עצובים ושמחים, מרגשים ומדהימים. והיא מתבוננת בהם, רואה לא רק את מה שקורה אלא גם את מה שבעומק, את מה שמעבר. ולומדת אמונה.

היא מספרת לנו על רועי. רועי הגיע לחדר החלומות מתוח ועצבני. בעוד שעתיים הוא אמור להיכנס לחדר הניתוח, והוא פוחד. פוחד. כל גופו רועד מפחד. "תבוא אלי אחרי הניתוח", המתיקה לו לאה'לה סוד, "אני אפנק אותך..."

רועי שמע ואור עלה בעיניו. הוא נתן ידיים לאבא ולאימא והסכים לצעוד איתם לקומת חדרי הניתוח. לאה'לה ביקשה את שמו לתפילה, ואמרה לזכותו פרקי תהילים.

כמה שעות אחר כך, בחדר ההתאוששות, כשרועי הקטן עדיין היה רדום למחצה, הוא מלמל: "לאה'לה, אני רוצה ללכת ללאה'לה, היא הבטיחה לי..." וההבטחה קוימה, כמובן, כבר למחרת. כי זהו כלל ברזל בחדר החלומות. בבית החולים ילדים עלולים לאבד אמון: האחות נחמדה, ופתאום, הופ, מזריקה. הרופא נעים סבר אבל גוזר עליהם מעצר, קרי: אשפוז. חדר החלומות הוא המקום שבו משתדלים לבנות את האמון ולמנוע מהילדים את ההרגשה המערערת שהעולם הוא מקום בלתי צפוי. כאן, מה שהובטח נשמר מכל משמר. מילה זו מילה.

מילים שכתבתי בין לילה ליום / לאה ז'

כולם עסוקים וטרודים עם היום-יום: לקום מוקדם, להכין ילדים לבתי הספר, לקבל אותם, להגיש ארוחה ולהשכיב. אני עסוקה בלמלא רק את צרכיי, לסדר לי את היום עם הספקים מצד אחד ומילוי השעות הריקות מצד שני.

כולם מחפשים בייביסיטר כדי שיוכלו לצאת לעבודה ולסידורים. אני מחפשת עם מי לצאת ואיך לא להיות לבד בבית.

כולם ממלאים עגלות בקניות שבועיות. אני קונה מדי פעם כמה מצרכים בדרך הביתה.

כולם דואגים שהבית יהיה מלא בשפע, שיהיה מספיק. אני דואגת שלא יישארו שאריות כדי שלא ייזרקו לפח.

כולם בקושי קוראים, בקושי מספיקים לשמוע משהו. אני דואגת לחומרי קריאה ולקווי תוכן טובים, שלא יהיה לי ריק.

בערב חג הם בקושי נושמים, עסוקים עד למעלה ראש. אני מספיקה לנקות ולבשל ועוד נותר לי פנאי.

אצל כולם הערב הוא זמן השכבה מלא לחץ ועייפות של סוף יום מתיש. אני מספיקה לעשות כביסות, לנוח או לצאת.

כולם מחפשים איך להשלים הכנסה, מנסים ללמוד משהו שיכול להכניס עוד קצת. אני מחפשת לימודים בשביל תעסוקה, זמן נעים וחברה.

כולם רוצים לישון לילה שלם ורגוע, אבל הילדים לא תמיד נותנים. גם אני מייחלת לשינה רגועה, בלי להתעורר ממתחים ולחצים ומחשבות של 'מה יהיה'.

כולם מכירים רופאי ילדים ומשפחה. אני מכירה רופאים ופרופסורים מכל תחום.

כולם ממלאים אלבומים בצילומי ניו בורן, חלאקה, בר מצווה, תמונות למשלוחי מנות. לי יש מעט תמונות מעצמי בשמחות.

לכולם יש שני פמוטים ועוד שפע שלהבות מאירות. לי יש שני נרות של שמור וזכור, ותפילה מקצה העולם ועד סופו: 'וזכני לגדל'.

כולם עסוקים בשיחות על עגלות וגנים ובתי החלמה. לי יש שיחות עם רופאים על 'איך מתקדמים עכשיו'.

כולם ממלאים מזוודות בבגדים, בקבוקים ודייסות. המזוודה שלי מלאה בתרופות וחומרי קריאה.

רציתי בית עם ילדים, קיבלתי בית ריק ושומם.

רציתי ויטמינים לחיזוק, וקיבלתי זריקות וכדורים ותרופות בלי סוף.

רציתי זמן איכות עם ילדים ובית ועבודה, וקיבלתי המון זמן לחשוב ולחלום...

רציתי נושאי שיחה רגילים ושמחים, וקיבלתי נושאי שיחה מגוונים, אוהו, כמה מגוונים... על טיפולים ורופאים, ואיך להתמודד עם כל החזיתות ולהישאר חזקה...

רציתי להיות עסוקה עם ילדים בכל הגילאים, וקיבלתי חיפוש אחר תעסוקה ומילוי הזמן.

רציתי להיות א'אידישע מאמע', לחבק ולאהוב את התינוק שלי, לומר לו 'מאמי פה... מאמי לא עוזבת אותך', לקבל חזרה חיוך פלאי ועיניים שנתלות בי באמון. קיבלתי חור בלב וחלל גדול, וצורך לקבל מילים טובות בעצמי.

רציתי, ריבונו של עולם, רציתי כל כך... אבל אתה רוצה אחרת. בינתיים... ואני מבקשת כל כך לעשות רצוני כרצונך. באהבה.

כי אני ילדה שלך. אני בת יחידה. אהובה. ייחודית. ויש לי, אני יודעת, פינוקים אחרים ופריבילגיות אחרות.

ואתה, אבא'לה — כמו שאמר לנו הרב פעם — אתה שומר את הדמעות שלנו... את האנחות... את רגעי הכאב... ואתה אוהב כל כך את המילים השבורות שלנו, המרוסקות. הקרובות כל כך.

איזה משל יפה זה. כמה מנחם לדעת שיש מישהו שתמיד מחכה לנו עם השכר הטוב שהבטיח לשומרי מצוותיו, שתמיד זוכר אותנו, שתמיד אפשר לבטוח בו ולהאמין.

גם מהסיפור של יוסף חיים אפשר ללמוד הרבה: הוא רק בן שבע, וכבר מכיר מונחים רפואיים ושיטות טיפול על בשרו. ליוסף חיים נגעי עור מסוכנים, וכדי להסיר אותם הוא עובר טיפולים בתהליך ארוך, כואב ומאוד לא נעים.

נקודת האור של יוסף חיים היא חדר החלומות. בכל פעם שמגיעים לבית החולים, לפני שעולים אל הרופא — יוסף חיים נכנס לחדר החלומות. משחק, מקבל ממתק ופרס שווים ושוכח מכל הקשיים והאתגרים בחייו.

יום אחד הגיעה אימו לקחת אותו מהחיידר לבית החולים. שוב תור לטיפול. חצר התלמוד-תורה רעשה וגעשה, מתנפחים צבעוניים מילאו אותה והילדים צווחו באושר.

ליבה של האם נצבט. יוסף חיים... כמה הוא סובל... ועכשיו גם יפסיד את החוויה המרגשת עם כל החברים... ופתאום ניצב יוסף חיים לידה, מושיט לה יד קטנה: "לחברים שלי יש מתנפחים, אבל לי יש את לאה'לה. הם לא מרוויחים את כל ההפתעות שאני מקבל. בואי נלך כבר..."

"הוא ילד קטן, אבל המילים שלו עצומות", לאה'לה מתרגשת כשהיא מספרת את הסיפור הזה. "בלון של כאב, ניסיון לא פשוט... אבל כאן, בדיוק כאן, המתנות מתגלות. לא תמיד רואים אותן, לא תמיד מייד — אבל הן קיימות, והן מתוקות כל כך. קרבת אלוקים מנחמת, כוחות שמעולם לא ידענו שיש לנו, שכר בזה ובבא. מתנות. מתנות שאנחנו זוכים בהן דווקא בגלל הכאב".

איך מגיעים לעוצמות כאלו של אמונה? תאירי גם לנו...

"איך עושים את זה? בפה ובלב... 'בפיך ובלבבך לעשותו'. האמונה נמצאת בתוכנו. אנחנו צריכים לדבר דיבורי אמונה, להפנים אותה אל הלב, ולהתפלל לזכות להרגיש אותה.

"בכל בוקר אני מעתירה בפני ריבונו של עולם תפילה על שלושת האוצרות היקרים לי מכול: אמונה, שמחה ותקווה.

"אמונה בהשם ובמשה עבדו. אמונת חכמים ברב שלנו, הצדיק, שבזכות הדרך שהוא מורה לנו בעבודת השם אני לא נופלת עד תהום. שמחת אמת, ותקווה מאירה. אלה שלושת האוצרות שלי. איך אומר הרב שלנו: 'או אמונה או גיהינום'. ההפך של גיהינום הוא אמונה. לחיות עם השם — אלה חיים של גן עדן עלי אדמות".

כל מה שחלמתם

איך מתמודדים נכון עם ניסיונות? איך עוזרים לזולת בהתמודדות שלו? חדר החלומות הוא בית ספר לנושאים הללו.

"תפארת הייתה מגיעה לבית החולים מכווצת כולה. מפוחדת נורא. היא לא שיתפה פעולה עם הרופאים. לא דיברה כמעט.

"פעם, כשיצאה אימא שלה לסידורים, ותפארת נשארה לשחק בחדר החלומות, נתתי לה את ה'יומן האישי' — חוברת דקה ונעימה שהכנתי לילדים, כזו שעוזרת להם להבהיר לעצמם מה הם מרגישים. יש בה שאלות קצרות ומקום לתשובות: קוראים לי... בן כמה אני... מקומי במשפחה... ואחר כך: איך אני מרגישה היום. מה כואב לי. על מה אני מודה להשם. מה הבקשה שלי מהשם. ויש שם גם את השאלה: ממה אני פוחדת?

"התשובה של תפארת הסבירה הכול. 'אני פוחדת למות', אמרו האותיות. כשחזרה אימא שלה היא פתחה איתה את הנושא. כך נודע לה שהילדה שמעה חלק משיחה שהייתה להורים עם הפרופסור, שבה הוא דיבר איתם על השלכות שעלולות להגיע לסכנת חיים אם לא יטפלו בזה ובזה. המילים הטילו פחד נורא על הילדה, שלא הבינה נכון את ההקשר.

"'את לא בסכנת חיים, יקירה', הבטיחה לה אימא שלה עכשיו. 'בכלל לא'. בין רגע, מול עינינו, חזרה תפארת להיות ילדה שמחה ומשוחררת".

כמה אנחנו פוחדים לפעמים מכלום? ממשהו שנדמה לנו, שחשבנו שאנחנו מבינים? וכמה עוזר לנו לשחרר את הפחד, להבין שהוא כלום...

"לפעמים", לאה'לה משתפת במסקנה שלה, "שאלות פשוטות והקשבה נקייה הן אלו שפותחות את הלב, מאפשרות לו לשחרר את הפחד ולהתמלא בשלווה".

ולפעמים, אפילו שאלות לא צריך...

מרימי, בת שלוש עשרה וחצי. מטופלת במחלקת פסיכיאטריה. היא נכנסת אל חדר החלומות. שדופה. נראה כי כל רוח קלילה תעיף אותה לתקרה.

"מה שלומך היום, מרימי? מה את אומרת על המשחק החדש שהביאו לי לחדר? יו, תראי את התינוק הזה, איזה מתוק... תראי איך הוא זוחל עם כל הצינוריות... מה את אומרת על הגשם... מה את אומרת על השמש... עוד מעט חנוכה, מה כדאי להביא לחדר החלומות?"

דיבורים-דיבורים-דיבורים. חיוכים-חיוכים-חיוכים. אף פעם לא 'מה את עושה כאן? מה קרה לך? מה אומרת אימא? מה אבא? יש לך אחיות? מה את חושבת לעשות?'

בתחילה מרימי שותקת. אחר כך היא זורקת מילה. אחר כך מוסיפה שתיים ושלוש ואז עולה האשד וגואה. "לא אוהבים אותי... לא בכיתה ולא במשפחה... האמת? גם אני עצמי לא אוהבת אותי... אני לא יכולה לאכול. לא מסוגלת. אני רוצה, באמת... אבל לא יכולה". אחר כך היא קמה. מבטיחה לשוב מחר. ומשהו חדש זורח לה בעיניים.

"אולי היא רוצה אותי ככה", אומרת לאה'לה, מסבירה את הגישה שמנחה אותה. "פשוטה. תמימה. עליזה. רוצה שאפטפט איתה, שאתן לה מקום וזמן להתאוורר, שאתן לה שעה מתוקה ונורמלית. אולי אחר כך היא תדבר, או שלא. העיקר שיהיה לה טוב".

אולי זה מה שהזולת צריך מאיתנו בתוך הכאב שלו. לא שאלות, לא הסברים...

חלומות של אימהות

יש גם אימהות בבית החולים. לפעמים הן נמצאות עם הילדים החולים, לפעמים הן עצמן מתמודדות. ואם יש אימהות בבית החולים, יש גם אימהות בחדר החלומות.

"'הילדים שלי מגיעים היום', סיפרה לי לאה. כבר זמן ארוך היא מאושפזת, והיום הילדים באים לבקר. היא לא רוצה שהם יצטערו, היא רוצה שתהיה להם הרגשה טובה. 'תביאי אותם לכאן!' הברקתי. לאה התלהבה.

"ארגנו פינה בחדר החלומות, וכעבור שעה קלה הם הגיעו. חמישה ילדים מתוקים. נעצרו לרגע המומים, רואים את אימא מחייכת ורגועה, וברקע משחקים חלומיים וערכות יצירה מרתקות, ממתקים ופרסים.

'אימא'לה? באמת? זה הבית-חולים שלך? ואני כל כך פחדתי...' כמעט בכתה הגדולה.

'איזה כיף לך כאן!' צהלו הקטנים. ומאז הם באים לבקר פעמיים בשבוע. שמחים ומאושרים.

"בקרוב תחזור לאה הביתה. הילדים יחכו לה בחיוך. את התקופה הקשה הם עברו בצורה הקלה ביותר שאפשר, ברוך השם. כי גם רגעים קשים אפשר לצבוע בצבעים צבעוניים, נעימים ומשמחים. אחר כך תיזכרו בצבעוני, לא בשחור..."

להפוך מה שקשה למשהו יפה. לקחת את מה שאין, ולהזרים אליו המון 'יש'. נראה שזו משנת חייה של לאה'לה, הילדה שלקחה את הפחד והכאב והפכה אותם לשליחות שמשנה חיים של אחרים. האישה שבוחרת להסתכל בחסר הגדול של חייה, ולמלא אותו במשמעות ענקית.

והאימהות שמגיעות לחדר החלומות, לומדות גם הן. כל אחת בדרך שלה. לא כי מישהו אומר להן, אלא כי איך אפשר אחרת?

דליה, אימא גיבורה, חייבת להגיע למחלקת פסיכיאטריה פעמיים בשבוע. היא שבורה מהמצב הנפשי שלה, שבורה מהמצב השברירי שבבית. הילדים הקטנים שלה רוצים את אימא של פעם. רוצים אימא בבית.

אחרי התור דליה מתיישבת בחדר החלומות ומנסה להחזיר לעצמה אוויר. לאה'לה מכינה מתנות מתוקות כמספר הילדים שמחכים לדליה בבית. בפעם הבאה דליה מגיעה כשעיניה נוצצות: "הילדים כבר לא בוכים כשאני הולכת. ההפך, הם שואלים, 'אימא, מתי את יוצאת להביא לנו מתנות'..."

לא כמו דליה, יעל הייתה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית, לא יכלה לחזור הביתה. אל חדר החלומות היא הגיעה בוכייה. "אני אברח מכאן, לאה'לה, ואל תגלי לאף אחד... את תראי, יום אחד אני אברח. לא טוב לי כאן. לא יודעת מה רוצים ממני, למה אני לא יכולה לצאת לעולם". משחקים מפוזרים. קוביות מתגלגלות. ילדים בוכים. ילדים צוחקים... ויעל תולה בלאה'לה עיניים, מחכה למילים משתתפות.

"את צודקת, יעל", ענתה לה לאה'לה, "כל כך צודקת. אבל בואי תראי מה יש לך כאן: חדר נעים, מיטה, ארוחות, פעילויות. את יכולה לנוח. בעוד תקופה תתחזקי ותחזרי הביתה, בעזרת השם. ובינתיים, בואי תראי מה בכל זאת טוב במצב הזה..."

לא מייד המילים מתקבלות על הלב. יום אחרי יום יעל מגיעה, כועסת, מאיימת. איומים שהם בעצם תחינה אילמת: תגידי לי מילים מרגיעות. יום אחרי יום היא שומעת את המילים הטובות. ויום אחד היא פתאום אומרת: "בעצם את צודקת. בסך הכול, טוב לי כאן". העיניים נפקחו לראות את ה'יש', ואחר כך כבר יכלה התקווה להיכנס אל הלב, לטפטף לו עוד שלווה.

כמה מרגש לשמוע על אימהות שהאמונה שזורמת בחדר החלומות נגעה גם בהן, פתחה את ליבן, מילאה אותו ברגש שהן צמאו לו כל כך. למשל אסנת.

"היא כבר עברה את כל השלבים, אסנת. בתחילה היה שלב ההכחשה: 'הוא לא חולה, מה פתאום חולה... זו רק חולשה זמנית. תכף היא תעבור. תכף נשכח מהכול'. כאשר טפחה המציאות על פניה, והבדיקות והתוצאות, ומראה הילד שלה שהולך וקמל — הגיע הכעס הגדול. למה לא שמנו לב קודם. ולמה זה קרה לנו. למה דווקא לעוז שלנו. ואז הגיעה ההשלמה. אבל לא השלמה של קבלה. זו הייתה השלמה מפחידה, של ייאוש. של חידלון.

"אסנת הייתה יושבת בחדר החלומות, לא מדברת. לאט-לאט, בזהירות, כמו שמטפטפים מים על צמח מיובש, סיפרתי לה על האמונה. על ההשגחה העליונה. על האהבה של השם שהיא כמו ים של רחמים... על הזריקות שאנחנו מקבלים לטובתנו, ועל המתנות שמקבלים ביחד איתן. האמונה התעוררה. גם התקווה.

"עוז חזר לאיתנו. וגם אסנת, אימא שלו. את האמונה היא לקחה איתה הלאה".

המאמר התפרסם במגזין "מרוה לצמא", פרשת שלח תשפ"ה (יוני 2025). לאה יוכבד זינגר ע"ה נהרגה בתאונת דרכים ב-א' ניסן תשפ"ו (15 באפריל 2026). לעילוי נשמתה ולהנצחת מפעל החסד שלה מוקם 'בית התבשיל לנשים' ע"ש לאה יוכבד זינגר ע"ה על ידי מפעל החסד 'לינת החסד' בראשות הרב חיים כהן שליט"א (אביה).

לתרומה לבית התבשיל ע"ש לאה יוכבד זינגר ע"ה