"הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיִּתְגַּלֶּה" • מה שאמר מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א על יהודה כץ הי"ד לפני 44 שנה — והתקיים היום

היום, יום שישי ח' באלול תשפ"ו, הובא רב־סמל יהודה יקותיאל כץ הי"ד לקבר ישראל בחלקה הצבאית שבהר הזיתים בירושלים — ארבעים וארבע שנים אחרי שנפל בקרב סולטן יעקב ונותר נעדר. ארבעים וארבע שנים קודם לכן אמר מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א לבני המשפחה שיהודה יהיה "האחרון שיתגלה", ואף עלה על טנדר ישן עם שנים עשר תלמידים, חצה את הגבול ונכנס אל תוך לבנון — כדי לחפש אותו.

היום בהר הזיתים

ביום שלישי השבוע הודיע צה"ל כי עצמותיו של רב־סמל יהודה יקותיאל כץ הי"ד הושבו לישראל וזוהו במרכז לזיהוי חללים שברבנות הצבאית. כץ, לוחם שריון, נפל בקרב סולטן יעקב בכ' בסיוון תשמ"ב (11 ביוני 1982) במלחמת לבנון הראשונה — עשרה ימים בלבד לפני המועד שנקבע לשחרורו מן הצבא — ומאז נמנה עם נעדרי הקרב.

הוא היה האחרון מבין שלושת הנעדרים. זכריה באומל הי"ד הושב לישראל בשנת תשע"ט, צבי פלדמן הי"ד הושב בשנה שעברה, והיום נסגר המעגל.

יהודה כץ נולד ברמת גן להוריו יוסף ושרה ז"ל, ניצולי שואה. הוא למד בישיבת נחלים ובישיבת כרם ביבנה אצל הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל. מסע ההלוויה יצא הבוקר מבית המדרש של ישיבת כרם ביבנה — אותו בית מדרש שבו למד לפני גיוסו — ומשם אל הר הזיתים.

האב שנכנס לחדרו של הרב

הקשר בין מורנו הרב שליט"א למשפחת כץ נוצר עוד קודם לכן: אחיו של יהודה, אבי כץ, נמנה עם תלמידי הישיבה והתקרב אל הרב ואל דרכו. וכך, כשנחטף יהודה בקרב, בא האב — יוסף כץ ז"ל — אל חדרו של הרב, ודמעות בעיניו.

בראיון נדיר שהעניק מורנו הרב שליט"א לעיתון "משפחה" תיאר העיתונאי אריה ארליך את אותה שעה: האב "ביקש הפעלת אמצעים שמימיים, למען אתר את בנו יהודה. כץ פגש במבט נחוש של עבד פלאי לאלוקיו, שמעולם לא ידע מורך לב מהו".

מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א עם אבי כץ, אחיו של יהודה כץ הי"ד

"הוא האחרון שיתגלה"

בעדותו של האב, יוסף כץ ז"ל, מתוארת ההיכרות הראשונה: היא נקשרה בחודש סיוון, מיד לאחר הקרב בלבנון, דרך הבן אבי שלמד בישיבת "שובו בנים" ברובע היהודי שבעיר העתיקה. באחת מן הפגישות מסר להם מורנו הרב שליט"א שיעור במגילת אסתר — המגילה היחידה שנאמר בה "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" — ואמר להם שכל ידיעה שלילית על יהודה עתידה להתהפך לטובה.

ואז אמר הרב דבר שהמשפחה נשאה בלבה ארבעים וארבע שנה:

"אין ספק שיהודה יצא מן הסכנה. מי הוציא? מלאכים. הוא האחרון שיתגלה — אבל אל תדאג, הוא חי ושמור היטב."

בעצת הרב הוסיפו לו בני המשפחה את השם נחמן.

"יהודה לא ייצא בארונות"

שעת המבחן הקשה הגיעה בשנת 1983. באמצעות הצלב האדום, ובעקבות מאמציו של השליח האמריקאי מקפרליין, ניתן אישור לפתוח את ארונות הקבורה שהוחזרו מדמשק ולזהות מחדש את הגופות שבתוכם. המשפחה ידעה שהתוצאה תהיה הרת משמעות עבורה.

הם נסעו יחד עם מורנו הרב שליט"א. הרב הורה לבחורי "שובו בנים" לומר מזמורי תהלים — ואחר כך יצאו בריקוד. ואל האב פנה ואמר:

"ר' יוסף, תהיה רגוע. יהודה לא ייצא בארונות."

וכך היה. הגופות שבארונות היו של חיילי פלנגות ושל חיילים ישראלים אחרים — לא של יהודה.

"הוא חי — ואנחנו ניסע להביא אותו"

הרב ניסה לנחם את המשפחה במשך חודשים, והיא מיאנה להינחם. ואז, כפי שסיפר לימים אחד מן הנוסעים, הגיעה ההכרעה: לאחר שגם מורנו הרב שליט"א וגם הבבא סאלי אמרו שכץ חי, קם הרב ואמר — הוא חי, ואנחנו ניסע להביא אותו.

תנאי אחד התנה מורנו הרב שליט"א עם תלמידיו לפני היציאה: להאמין בכל לב שאין עוד מלבדו.

"אמרתי: אנחנו צריכים אמונה, לזכור ש'אין עוד מלבדו'. אנחנו הולכים לחפש את יהודה כץ — מוסרים את הנפש."

"בדיוק בפרשת עקב"

את מועד היציאה בחר מורנו הרב שליט"א בכוונה, וכך תיאר זאת בעצמו:

"זה היה בתשמ"ב, זמן קצר לאחר קרב סולטן יעקוב. ניסינו לחצות בחשאי את הגבול ללבנון, בדיוק בפרשת עקב, שבה נאמר: 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו — לכם יהיה... מן הלבנון'."

טנדר חורק בסמטאות צידון

שנים עשר אברכים, חסידי ברסלב, נדחסו לתוך טנדר ישן בעל מושבים קרועים ומיכל דלק כמעט ריק. בין הנוסעים היו הרב זבולון דחבש, הרב משה רווח, הרב עזיזיאן והרב דוד כהן. עם החבורה יצא גם נער בן שלוש עשרה בלבד, שהוחזר לירושלים בהמשך הדרך לאחר שמורנו הרב שליט"א הורה על כך.

הם עברו מחסום אחר מחסום. תיאור הרב שליט"א:

"חדרנו ללבנון, הגענו עד צידון. נסענו בכפרים, כדי לחפש את הנעדר יהודה כץ. בכל מקום, מחבלים ירו עלינו. התלבשנו בכאפיות, היינו שנים עשר אנשים... בתחילה חשבו שאנו דיפלומטים... כשהגענו לצידון, היינו לבושים רגיל. חשבו שאולי אנחנו כמרים, אנשי דת. עברנו את כל המחסומים. פתאום קלטו שאנו יהודים, והמחבלים החלו לירות עלינו. יצאנו משם בנסים."

שנים לאחר מכן, בשיעור שמסר בשביעי של פסח תשס"ט, חזר מורנו הרב שליט"א אל אותה נסיעה והוסיף פרט שלא סופר קודם — מה בדיוק תכננו לעשות שם:

"כמו שהלכנו ללבנון לחפש את יהודה כץ, אח של אבי כץ. הלכנו עם משקפות. חשבנו למצוא איזה שייח' שיגלה לנו איפה הוא נמצא."

בדרך עצרו גם בעיר צור, אל ציונו של זבולון בן יעקב. הם לא הצליחו למצוא את הציון, עד שמורנו הרב שליט"א ירד מן הרכב ונכנס לתוך אחד המסגדים — ויצא משם מלווה בשני ערבים שהסבירו לו את הדרך.

ככל שהעמיקו פנימה גבר הפחד. "ידענו שבסוריה אין חכמות", סיפר לימים אחד מן הנוסעים. "מהכלא שלהם יוצאים משוגע או מת". ומורנו הרב שליט"א הכריז: "אף מחבל לא יקבע לרבינו מה לעשות". ובהמשך הדרך, כשהרדיאטור התחמם והגלגל דלף: "נביא את יהודה ונמשיך לאומן".

השיעור במחנה רשאיה — והמפקד שנתן להם חסינות

לילה אחד לפני הניסיון לחצות את הגבול, מסר מורנו הרב שליט"א שיעור תורה בן שלוש שעות בחדר האוכל של מחנה רשאיה, בפני כחמישים חיילים. המפקד שהאזין לשיעור פתח בשיחה קשה: "אני לא מבין בשביל מה אנחנו צריכים להילחם פה — בכל יום נהרגים יהודים".

מורנו הרב שליט"א השיב לו בשרשרת של שאלות — ובה הוא מחלץ מן המפקד את הנקודה שאינה נמכרת:

"אמרתי לו: 'אם לא תגֵנו פה, יכבשו את מטולה'. אמר: 'שיכבשו את מטולה — לא אכפת לי'; אמרתי: 'הם יכבשו את חיפה'. אמר המפקד: 'שיכבשו, לא איכפת לי'; אמרתי: 'יכבשו את תל אביב'. אמר: 'לא אכפת לי'... אמרתי למפקד: 'אם לא תגנו — יכבשו את ירושלים'. והוא אמר: 'ירושלים? עד כאן, על ירושלים לא נוותר'."

למחרת, כשניסו לחצות את הגבול, זיהה אותם הצבא הישראלי ורצה להעמידם לדין. הביאו אותם אל המפקד — אותו מפקד עצמו:

"המפקד אמר: 'האנשים האלה, תנו להם חסינות, אל תעשו להם שום דבר, כלום. הכניסו אותם לחדר האוכל, שיאכלו, שיישנו, תנו להם את המעדנים הכי טובים'."

בשיעור שמסר שנים לאחר מכן חזר מורנו הרב שליט"א על אותה שיחה בקצרה, וחתם אותה בתשובת המפקד:

"אמרתי לו להגן על ירושלים. אז הוא אמר: בסדר, אני מוכן למות בשביל ירושלים."

ועל השחרור עצמו אמר: "הביאו אותנו למפקד, והוא אמר תשחררו אותם, הם חברים שלנו. לילה קודם הם סיפרו לנו סיפורים על צדיקים."

שני קילומטרים מן הנקודה

המסע הגיע עד קרוב מאוד. בלשונו של מורנו הרב שליט"א:

"בסוף הגענו למצפה רשאיה אל־פוחאר, שני קילומטר מהמקום שבו נחטף כץ, בצפון מזרח לבנון, ושם ראינו בדיוק את הנקודה שבה נחטף החייל הנעדר."

הם לא הגיעו אליו. אבל החיפוש לא נפסק בגבול: מורנו הרב שליט"א הפעיל את הצלב האדום ואף נפגש עם ראש ממשלת אוסטריה בניסיון להשיבו. את הידיעה שכץ חי שאבו מפרט קטן — כשהוחזר הנעדר חזי שי, במטוס מלבנון לגרמניה, שאל אחד החיילים ששמרו עליו את חברו: "זה יהודה כץ?" והשני ענה: "לא, זה חזי שי".

"עד עשרים ושתיים שנה יש תקווה"

מה אמר מורנו הרב שליט"א להורים? הוא נשען על יוסף הצדיק, שנעלם מאביו עשרים ושתיים שנה:

"יוסף הצדיק נעלם 22 שנה. אני אמרתי להורים שלו: עד 22 שנה יש תקווה... אבל אז ניסינו לעבור את הגבול, ניסינו להביא אותו."

יוסף ושרה כץ ז"ל לא זכו לראות את היום הזה. שרה נפטרה בשנת תשע"א, ויוסף בשנת תשע"ד.

עדות מכלי ראשון

במשך שנים נותרו קורות אותו יום סתומים, ורק פה ושם נידבו משתתפי המסע רסיסי מידע. את השחזור המלא — התאריכים, השמות והמקומות — מסר מורנו הרב שליט"א בעצמו, בראיון נדיר לעיתון "משפחה". אפשר לקרוא אותו בכתבה "ראיון נדיר".

בשבוע של פרשת כי תצא

יהודה כץ הי"ד הובא לקבורה בשבוע שבו קוראים "כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ" — הפרשה שבה גם נאמרה מצוות הקבורה, "כִּי־קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא", ובה מצוות השבת אבידה שעליה נאמר: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

ארבעים וארבע שנים לא התעלמו. אב שבא בדמעות אל חדרו של הרב, שנים עשר אברכים בטנדר חורק בסמטאות צידון, וחיפוש שנמשך דורות — עד שהיום, בח' באלול תשפ"ו, הגיע יהודה יקותיאל כץ הי"ד אל מנוחתו בהר הזיתים.

ואותם דברים שנאמרו בחדרו של הרב בקיץ תשמ"ב התקיימו כלשונם: זכריה באומל הי"ד הושב בתשע"ט, צבי פלדמן הי"ד הושב בשנה שעברה — ויהודה כץ הי"ד, כפי שנאמר, היה האחרון שהתגלה.

יהי זכרו ברוך.