"שרפת בית המקדש הייתה רק אחיזת עיניים!"

אדם צריך לדעת כשהוא אומר בתפילה את "הקרבנות" הוא צריך לשוות לנגד עיניו את כל בית המקדש, כל בית המקדש נמצא! הוא לא נשרף! הוא לא נחרב! בית המקדש עומד מול העיניים שלנו, הוא נמצא מולנו! שרפת בית המקדש הייתה רק אחיזת עיניים! זה היה אחיזת עיניים רק בשביל הגויים! אומר "העשרה מאמרות" בזמן חורבן בית המקדש הגיעו רוחות ושדים ושמו במקום בית המקדש אבני סיד שרופים, הכול בשביל הגויים, להשביע את עיניהם של הרשעים (שיחשבו ששרפו את בית המקדש).

אומר הזוהר (שמות פקודי ר"מ ע"ב) האבנים והיסודות של בית ראשון ושל בית שני כולם גנוזים ומאירים! כולם נגנזו! בית המקדש לא נפגם כי הוא זה! לא אבדה אבן אחת מאבני ירושלים! לא מירושלים של בית ראשון, ולא מירושלים של בית שני, הכול עומד על מקומו! "כי עין בעין יראו בשוב ה'..." שתבוא הגאולה כולם יראו שהגויים בכלל לא החריבו שום חומה! שום קיר! וכל מה שהגויים החריבו זה רק אותם אבני סיד שהרוחות הביאו איתם, כולם יראו שהכול היה רק אחיזת עיניים.

"עבודת הקורבנות נמשכת, כי בית המקדש נמצא"

ולכן אומר ה"עמק המלך" על הגמרא "שמעתי שמקריבים קרבנות אף על פי שאין בית מקדש" (מגילה י', א') הוא אומר – תדעו לכם! עבודת הקרבנות ודאי נמשכת! בית המקדש נמצא! הקרבנות נמצאים! העבודות ממשיכות! אליהו הנביא מקריב קרבנות בבית המקדש! המלאך מיכאל מקריב קרבנות בבית המקדש! כמו שמובא על הבעל שם טוב שהוא ראה את אליהו הנביא קונה כבשים לעבודת בית המקדש.

כשאנחנו אומרים בבוקר את "הקרבנות" אנחנו נותנים כוח לאליהו הנביא ולמלאך מיכאל שהם עכשיו הכוהנים הגדולים להמשיך להקריב את הקרבנות, באמירת הקרבנות אנחנו ממש משתתפים בעבודת בית המקדש, כשאנחנו מתחילים להגיד את הקרבנות אז מתחילים הכוהנים את עבודת הקרבנות, הכוהנים מתחילים את העבודה! מדליקים את החטאת, מדליקים את התמיד, כשאומרים קרבנות אליהו הנביא והמלאך מיכאל מקבלים כוח להמשיך את עבודת הקרבנות.

"כשאדם אומר את הקרבנות הוא צריך לכוון הכול על עצמו"

כשאדם חוטא אז יש טומאה, והטומאה מגיעה עד לאבן שתייה, עד לבית המקדש! מהטומאה נחרב בית המקדש! ולכן אומרים ב"קרבנות" "ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת..." הטומאה הגיעה עד בין הבדים! עד הפרוכת! עד ששרפה את בית המקדש. "ודמן טעון הזיה על הפרוכת על מזבח הזהב..." למה אין פרוכת? למה אין מזבח הזהב? הכול כי אנחנו כל פעם מטמאים את בית המקדש, אדם פתח את העיניים אז הוא טימא את הכול! אין מזבח הזהב! אין מזבח העולה! אין עזרות! אין שום דבר! ולכן כשאדם אומר את הקרבנות הוא צריך לכוון הכול על עצמו! "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים..." מגיע לי שריפה! אני הפרים הנשרפים! כל העניין של הקרבנות זה להכניע את הבהמיות! שורפים את הבהמה ושוחטים אותה. כשמזכירים בקרבנות את השחיטה והשריפה... אז שוחטים אותי, שורפים אותי.

"אמירת הקורבנות מכפרת כמו הקרבת התמידים"

הרב'ה כותב בתורה כ"ב "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'.." כשאדם אומר "ושחט אותו" הוא צריך לכוון שעכשיו הוא נשחט! שוחטים אותו על כל העבירות שהוא עשה, והוא צריך לקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג, חנק, ובכוונה הזאת נמחלים לו כל העבירות. אומר התנא דבי אליהו - בין גוי בין יהודי אפילו גוי שיגיד את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח..." ימחלו לו כל העבירות וכל שכן יהודי. כשאומרים הפשט ניתוח, כליל לאישים, צריך הכול לכוון על עצמו! מדליקים את החטאת, פושטים את התמיד, זה הכול הולך עלי! פושטים אותי! חותכים אותי! שורפים אותי! קרבן אשם, תודה, שלמים, הכול הולך עלי, לשרוף אותי, לחתוך אותי, להזות את הדם שלי.

כשאומרים את הקרבנות מתחילים לבקוע את כל הקליפות! מתחילים לבקוע את הקליפות של עולם העשייה, הכול מתכפר! וצריך להגיד את הקרבנות לאט לאט במסירות נפש! שאדם אומר "קרבנות" הוא בוקע את הקליפות שהוא ברא! כמו שבבית המקדש תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות של היום. כך גם שאדם מזכיר בקרבנות תמיד של שחר, זה מכפר לו על עבירות של לילה, וכשהוא מזכיר תמיד של בין הערביים, זה מכפר לו על עבירות של יום.

"ה' רוצה שנעשה תשובה לפני שאנחנו מבקשים"

אדם עושה עבירות עשרים וארבע שעות, יש לו אין סוף עבירות! הוא צריך לקבל על העבירות הרג, חנק, שריפה, סקילה, אם אדם לא אמר את הקרבנות בכוונה, אז הוא לא עשה שום דבר! ה' אומר – מה אתה בא אלי!? תן לי את זה.. תן לי את זה.. קודם תעשה תשובה! קודם תבקש סליחה על כל מה שעשית בעשרים וארבע שעות! הכנסת טומאה לחלל העולם! מחשבות אסורות, ראיות אסורות, תגיד קרבנות בכוונה! תכוון "בפרים הנשרפים" אני מוכן שישרפו אותי, אני מוכן שיסקלו אותי, תכוון! תגיד קרבנות בקול רם! כי עצם זה שאתה מקבל על עצמך שריפה, הרג, חנק, עצם זה שאתה מודה שחטאת, אז הכול מתכפר והתפילה מתקבלת.

התפילה מתחילה עם אמירת "הקרבנות" אומר הזוהר – אסור לוותר על הקרבנות! אם אדם לא אמר את הקרבנות התפילה לא התקבלה! הוא לא בקע את הקליפות! הוא לא בקע את המסכים! קרבנות זה הדבר הכי גבוה! הקרבנות באים מעתיקא קדישא, מרישא דלא אתידע, "סילוקא דקרבנא עד אין סוף" קרבנות זה אין סוף! אסור לוותר על שום מילה מהקרבנות! צריך להגיע בזמן לתפילה ולהגיד את הקרבנות מילה במילה, ובזכות זה התפילה מתקבלת.

לע״נ הרב שמואל בן שרה זצ״ל.