סוד הלב הנשבר: הזעקה שבוקעת את כל הרקיעים

שיעור מס' 2 | יום ה' פר' קדושים, כ"ז ניסן תשנ"ה - שיעור בוקר בישיבה

כשאדם עומד מול הבורא כעני בפתח, בלב נשבר ובחוסר אונים, תפילתו חשובה יותר מתפילותיהם של גדולי הצדיקים. הרב אליעזר ברלנד שליט"א מבאר את סוד 'תפילה לעני', ומגלה כיצד דווקא הזעקה הפשוטה והכואבת פותחת את כל שערי השמיים.

היסוד הראשון של חסיד ברסלב, הדבר הראשון שהרבי מלמד אותנו, הוא שאדם צריך לדעת את מקומו האמיתי. עליו להאמין באמונה שלמה שהוא רחוק, שהוא עדיין בתחילת הדרך. חז"ל שואלים "כמה הוי הר תבור?" ועונים "ארבע פרסאות". זהו משל למרחק ולגודל – אדם צריך לדעת שכמה שהוא עושה חשבון נפש, הוא עדיין רחוק מהאמת לאין שיעור.

יש בעולם צדיקים, אדמו"רים, ראשי ישיבות. כולם שומרים שבת, מניחים תפילין, עושים התבודדות ובוכים לה' בתפילות שלהם עד שדמעותיהם נשפכות כמים. אדם צריך להאמין באמת ובתמים שהצדיקים הללו גדולים ממנו בהרבה. שלא יחשוב לעצמו: "נסעתי פעם אחת לאומן, אז אני כבר הצדיק הכי גדול בעולם".

הרבי מלמד אותנו לרדת עוד יותר: תאמין שאתה פחות מהבינונים. ואולי תחשוב שאתה טוב מהרשעים? גם זה לא. כל זמן שיש לאדם איזשהו הרהור שהוא שווה משהו, אומר רבי נתן (בהלכות ערלה), כל העבודה שלו עדיין לא שווה כלום. רבי נתן לא רצה לקבל אפילו 'גרוש' אחד של הערכה עצמית על העבודה שלו. אם אדם לא מבטל את כל החשבונות העצמיים, הוא נשאר במקום של גאווה.

סגולתה של ירושלים: לראות את השפלות

זהו הסוד של ירושלים, עליה נאמר "וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ יְרוּשָׁלָ‍ִם". לירושלים יש סגולה מיוחדת: ככל שאדם עובד את ה' יותר בירושלים, הוא רואה יותר את השפלות שלו. "רמה היא מתרוממת" – העיר גבוהה, אבל היא יושבת "תחתיה", במקום הנמוך. רבי נתן מסביר שזה כנגד ארבע מדרגות: גדולים, בינוניים, קטנים – וממנו. אדם תמיד נוטה לחשוב שהוא הטוב מכולם, אבל העבודה האמיתית היא לדעת שאתה קטן מדרגת עצמך.

אם אדם לא יודע שהוא הרבה יותר גרוע ממה שהוא חושב, הוא בבעיה. הוא מסתכל על אברכים שלומדים יומם ולילה, ממוצאי שבת עד הדלקת נרות, ושואל את עצמו: "מה אני? אני פותח ספר פעם ב...". אל תתעסק בחשבונות של מי ברסלב ומי לא, מי צדיק ומי לא. וכי אתה הקב"ה שמחלק עולם הבא? וכי אתה יושב בשער גן עדן ומחליט מי ייכנס?

"כל זמן שיש לאדם איזה שהוא הרהור שהוא שווה משהו – כל העבודה שלו לא שווה כלום"

האדם צריך להגיע למצב שבו הוא מבין שהוא קטן מכולם. אפילו מהרשעים. למה? כי הרשע, עוד רגע יעשה תשובה ויהיה צדיק גדול כהרף עין. כתוב שהמשיח יתחיל דווקא עם האפיקורסים, והם ירוצו אחריו מיד. עם ה'דתיים' תהיה בעיה, הם יתחילו לשאול שאלות: "אתה לא הרבי שלי, אתה לא הבן של הרבי שלי, איך אתה יכול להיות משיח?". אבל האפיקורסים, שאין להם רבי, ברגע אחד יאמינו ויחזרו בתשובה. נמצא שהם פוטנציאלית צדיקים יותר ממני.

לעמוד כעני בפתח

כל ההכנה הזו נדרשת כדי לגשת לתפילה. דוד המלך אומר:
> "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה)

אם יש לאדם מחשבה שהוא טוב יותר ממישהו אחר במניין, התפילה שלו לא עולה. היא נשארת למטה. מסופר על צדיק אחד שהיה מגיע לתפילה, מביט בקהל ויוצא החוצה להתבודד חצי שעה. שאלו אותו תלמידיו לפשר הדבר, והוא הסביר: "אני רגיל לעשות חשבון שאני גרוע מכולם. היום הגיע מישהו חדש שכל העיר מדברת עליו לרעה, ולא הצלחתי להרגיש שאני גרוע ממנו. הייתי חייב לצאת ולעבוד על עצמי עד שהגעתי למסקנה שהוא הרבה יותר גדול ממני. רק אז יכולתי להיכנס להתפלל".

איך ניגשים לתפילה? "תחנונים ידבר רש". כמו עני בפתח. כמו אדם שדופק בדלת ולא יודע אם יתנו לו פרוטה, או שאולי יתנו לו סטירה ויזרקו אותו מכל המדרגות. כך אדם צריך לעמוד לפני הקב"ה. לא לבוא בביטחון עצמי מופרז, לא "להתאגרף" עם הקב"ה בתנועות ידיים של כוח, אלא לבקש רחמים: "ריבונו של עולם, תרחם עלי, תעזור לי, אני עני, אל תבדוק את הציציות שלי".

מי יודע אם התפילה שלי בכלל תתקבל? אולי יזרקו אותה? אולי אני בכלל לא שייך? כל הביטחון העצמי המופרז הזה הוא דמיון. אדם צריך להחזיק כל יהודי כצדיק ממנו, ורק אז לגשת לבקש.

מעלתה העצומה של 'תפילה לעני'

הזוהר הקדוש (פרשת בלק, דף קצ"ה) מגלה סוד נורא. ישנן שלוש תפילות עיקריות: תפילה למשה, תפילה לדוד, ותפילה לעני.

תפילה למשה – "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים". שום אדם בעולם לא זכה לתפילה כזו.
תפילה לדוד – "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי". שום מלך לא זכה לתפילה כזו.
אבל יש תפילה אחת שעולה על כולנה: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף".

הזוהר אומר: "תפילה דעני קדים לתפילה דמשה וקדים לתפילה דדוד ולכל שאר צלותין דעלמא". התפילה של העני קודמת לכולם. היא עוקפת את משה רבינו, היא עוקפת את דוד המלך. מדוע? כי העני הזה הוא שבור לב. כולם בזים לו, כולם אומרים שאין לו שכל, אין לו פרנסה, והוא בא לפני הקב"ה מתוך השברון הזה.

"קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ"

לפעמים העני הזה, מתוך הכאב, כביכול עושה "קטטה" עם הקב"ה. הוא שואל: "ריבונו של עולם, למה מר גורלי? למה הילדים שלי רעבים? למה אין לי כסף לקנות להם ילקוט לבית הספר והם הולכים עם תיק קרוע? למה בחורף אין להם נעליים וכולם צוחקים עליהם?".

הוא לא שואל את זה מתוך כפירה חלילה, אלא מתוך כאב לב עצום. והקב"ה? הוא רוצה לשמוע דווקא את זה. לא את שירת המלאכים, לא את ההשגות הגבוהות, אלא את הדיבורים היוצאים מליבו המר של העני. המילים האלו חביבות אצל הקב"ה יותר מכל התפילות של הצדיקים.

לפתוח את כל הרקיעים

כשהעני הזה מתחיל להתפלל, נפתחים לו כל היכלות הרקיע. אין חלון שלא נפתח בפניו, אין רקיע שהוא לא בוקע. כל התפילות בעולם מחכות לתפילה שלו. תפילת משה ותפילת דוד ממתינות בצד, כי הן צריכות לעבור דרך "פקידים" ו"היכלות", אבל תפילת העני נכנסת ישר לפני המלך.

הקב"ה אומר: אני לא רוצה שום בית דין ושום מלאך שיתערב כאן. "וַאֲנִי וְהוּא בִּלְחוֹדָנָא" – אני והוא לבד. הקב"ה מתייחד עם התרעומות של העני, עם הבכיות שלו. באותו רגע, הקב"ה כביכול נעלם לכל הפמליא של מעלה, עוזב את כל הצדיקים שמחכים בתור, והולך לחדר מיוחד כדי לשמוע את הלב השבור הזה.

זהו הכוח של "תפילה לעני כי יעטוף" – הוא עוטף את כל התפילות האחרות ומעלה אותן איתו. כשאדם משליך את השכל, את הגאווה, ובא לפני ה' בפשטות, בכאב, ובלב נשבר – הוא בוקע את כל המסכים ומגיע עד כיסא הכבוד.

---
חלק 1 מתוך 4 — שיעור מס' 2
חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4