סוד האכילה בקדושה: הדרך להמתיק את היסורים והכעס

שיעור מס' 2 | יום ה' פר' קדושים, כ"ז ניסן תשנ"ה - שיעור בוקר בישיבה

מדוע לעיתים דווקא ריבוי הדעת והלימוד מביא לאדם כעס ומכאוב? הרב אליעזר ברלנד שליט"א בשיעור עומק על הסכנה שבלימוד ללא יראה, ועל הדרך המפתיעה להמתיק את הדינים ולזכות לגאולה – דרך עבודת האכילה ושמחה של מצווה.

יוסיף דעת יוסיף מכאוב

מדוע האדם עובר צער בכל יום? שורש הצער טמון בכך שהוא לומד תורה ללא יראה. שלמה המלך אומר: > "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). אדם יכול ללמוד תורה, אך אם הלימוד נעשה ללא יראת שמים, הוא מתמלא בגאווה. כתוצאה מכך, "מרוב חכמה – רוב כעס". ככל שהוא נהיה למדן יותר, כך הוא הופך לכעסן יותר.

הסיבה לכך היא שהחכמה ללא הביטול מביאה את האדם למחשבה ש"מגיע לו". הוא סבור שמגיע לו יותר כבוד, יותר הערכה, ולכן כל דבר שלא מסתדר לפי רצונו מעורר אצלו דינים וכעסים. כל הייסורים שעוברים על האדם נובעים מכך שהוא לומד דעת ומקבל גאווה מהתורה, וממילא שורים עליו דינים קשים.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו כיצד להמתיק את המצב הזה. העצה היא על ידי אכילה בקדושה. גם כשאדם אוכל, עליו לאכול לאט וביישוב הדעת, ולהרים את עיניו למעלה בכל פעם. איתא בספרים הקדושים שבכל לוגמא, בכל נגיסה, צריך להרים את העיניים לשמיים, להניח את הכל ולהשתוקק רק לה' יתברך.

הצער הוא רק דמיון

רבי נחמן מגלה לנו בתורה ר"נ, שכל הצער שיש לאדם הוא רק דמיונות. באמת, אין לך שום צער. גם אם חלילה יש לאדם ייסורים בגוף, זה לא הצער האמיתי – אלו רק הדמיונות שלך. כל תחושת הצער והייסורים נובעת מכך שאין לאדם דעת.

איך גורמים לאדם צער? מוציאים לו את הדעת, לוקחים לו את השכל. כשהשכל מסתלק, האדם מתחיל להסתכל החוצה: הוא רואה את הגויים מצליחים, רואה עשירים וגבירים, וזה הופך להיות הייסורים שלו. כמו שנאמר: > "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד... וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן" (קהלת ה, יא).

העשיר, מרוב קנאה, אינו יכול לישון. אם יש אדם מכובד ממנו, שנתו נודדת. כך קרה לקורח. קורח ראה שמכבדים את אליצפן יותר ממנו, והוא לא יכל לשאת זאת. המדרש מספר שקורח ראה את הכבוד שניתן לאליצפן ואמר: "עכשיו אני יודע שמשה שקר ותורתו שקר". המסקנה שלו הייתה שאם מכבדים מישהו אחר יותר ממנו, הכל עניין של פרוטקציות, ולכן החליט להמריד את כל הקהל.

משה רבינו ניסה להסביר לו: "יש לנו בית מקדש אחד, תורה אחת. כמה כהנים גדולים יכולים להיות?". אצל האומות, כששני כמרים רבים, כל אחד פותח כנסייה משלו. אבל אצלנו יש אמת אחת. משה רצה שכולם יהיו בדרגת כהנים גדולים, שנאמר "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אבל הבעיה מתחילה כשהאדם לא מסוגל לסבול שהשני מצליח. "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה" – מה שייך לקנא בשני?

סוד האכילה של בועז ורות

כדי להינצל מהכעס ומהגאווה, צריך לזכות ליראה, והיראה מגיעה לאדם דווקא בשעת האכילה. בועז אמר לרות המואביה: "גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם". בועז רצה לראות איך היא אוכלת, ובזכות זה לדעת אם היא ראויה למלכות בית דוד ולהביא את משיח בן דוד.

ה"שפת אמת" אומר דבר נורא: אם בועז היה מביא לרות עגלות פטומות ונותן לה סעודה עשירה יותר, מיד היה נולד משיח בן דוד. הוא בחן אותה דרך האכילה, כי "לעת האוכל גושי הלום" מרמז על המלכות שהיא בחינת יראה. כשהאדם אוכל בקדושה, הוא זוכה לקבל יראת שמים.

הכוח של עוד טיפה שמחה

המדרש אומר שלושה דברים מבהילים על ההחמצה של גדולי העולם:
אילו היה יודע אהרן הכהן שיהיה כתוב בתורה "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", היה יוצא לקראת משה בתופים ובמחולות.
אילו ידע ראובן שהתורה תכתוב עליו "וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", היה נוטל את יוסף על שכמו ומחזירו לאביו.
ואילו היה יודע בועז שיהיה כתוב "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", היה מאכיל אותה עגלות פטומות.

ה"שפת אמת" מלמד אותנו יסוד עצום: כל אחד היה יכול להביא את הגאולה, אם רק היה עושה את המצווה עם עוד טיפה שמחה. אהרן כבר שמח בליבו, אבל אם היה מוסיף תופים ומחולות – הייתה מגיעה הגאולה השלמה מיד, בלי צורך בעשר המכות ובקריעת ים סוף. היינו נכנסים ישר לארץ ישראל ובונים את בית המקדש.

כל שנייה שאדם עושה מצווה עם עוד טיפה שמחה, עוד טיפה ריקוד, הוא מוריד אש מן השמים. מסופר על הנין של הרבי מקוצק, שרבי יהודה בר עילאי היה רוקד לפני הכלה עם הדס אחד, ואילו שמואל בר יצחק רקד עם שלושה הדסים. ומה ההבדל? לשמואל בר יצחק ירדה אש מהשמים ועשתה לו חופה, רק בזכות שהוסיף עוד שני הדסים ועוד ריקוד.

אדם לא יודע שבכל פרט קטן תלויה כל הגאולה. לפעמים בא אליך אורח – תן לו חתיכת דג יפה יותר, תן לו עוד פרוסת לחם, עוד ממרח. מהנתינה הקטנה הזו יכולה לבוא הגאולה. אם בועז היה מוסיף לרות עוד משהו קטן, כבר הייתה הגאולה. אם ראובן היה מביא את יוסף הביתה, לא הייתה גלות מצרים כלל.

כך גם באכילה – אם אדם מתחזק טיפה יותר בחסד, אוכל טיפה יותר בקדושה, הוא בונה את עצמו מחדש. "אכילה בקדושה" היא בחינת "רוממות אל בגרונם". ברגע שאדם מתחיל לשיר ולהודות, כל הבקשות שלו מתמלאות, כי השירה היא למעלה מהתפילה.

---
חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 2
→ חלק קודם | חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4