סוד הניגון והאחדות: הדרך לרפואה ולדבקות בה'

שיעור מס' 3 | שיעור א' - (המשך מקלטת מס' 2) מוצש"ק פר' קדושים ל' ניסן א' דר"ח אייר תשנ"ה

העצבות היא שורש כל החולאים, והשמחה היא המפתח לרפואה ולחיים. על פי תורת ה'שפת אמת', מבאר הרב את כוחה של השירה בשבת ובשביעי של פסח, וכיצד הניגון מביא לאחדות אמיתית בין כל נשמות ישראל.

סכנת העצבות וכוחה של השמחה

מסופר מעשה בבנו של חסיד אחד, ששמו היה שאולקה. הוא הגיע לחיפה באוניה כשהוא חולה במחלה מסוכנת מאוד. המצב היה כה חמור, עד שחששו שרב החובל ישליך אותו לים, כפי שהיו נוהגים לעשות עם חולים במחלות מדבקות. בנסים גלויים הצליחו להביא אותו לחוף ושמו אותו בבקתה מבודדת.

מיד שלחו פרש לטבריה, להודיע לאביו, צבי, שהיה חסיד מקושר לרבי ברוך ממז'יבוז' (שהעיד עליו שהוא "חד בדרא"). השליח הגיע לפני השקיעה, אך לא יכל לדבר עם הרבי עד ה'טיש'. כשהזכיר האב את בנו החולה, צעק עליו הרבי לפתע צעקה גדולה: "שאולקה? איזה שאולקה? זו רק עצבות אחת!".

החסיד נבהל מהצעקה, אך כשבדקו את השעה המדויקת שבה נאמרו המילים הללו, ראו שבאותה שעה ממש הילד התרפא לגמרי. מכאן רואים שהעצבות היא שורש החולי, וכשמסלקים את העצבות – זוכים לרפואה.

שבת קודש – חתונה שאין בה זמן לעצבות

השבת היא זמן של שמחה אדירה, בחינת חתונה עם קודשא בריך הוא. בשבת כולם צריכים להיות שמחים, רוקדים ושרים. כשמגיעה סעודת 'מלווה מלכה', זהו כבר שיא השירה, שיא החדווה ושיא השמחה.

אך צריך להיזהר: יש כאלה שרוקדים בשבת, אבל כשהם הולכים הביתה הם מתעצבנים וכועסים כי הריקוד גרם להם לאחר. זו טעות. צריכים לרקוד כל השבת בלי הפסק, ולבוא לבית עם הריקודים, לשמח את הילדים, לומר להם דברי תורה ולשמוע מהם. כל השבת צריכה להיות רק שמחה, חדווה, גילה ודיצה.

רבנו הקדוש אומר שזו זכייה גדולה מאוד לראות, אפילו דרך חרך או סדק צר, את עוצם השמחה של השבת בכל העולמות, ולהשתתף בה באמת. יש כאלה שאצלם השמחה היא עינוי, הם נשארים רק בשביל דרך ארץ, אבל מי שזוכה – מרגיש את עונג הנשמות.

סוד השירה והניגון על פי ה'שפת אמת'

ה'שפת אמת' מלמד שע"י קריעת ים סוף בשביעי של פסח, נפתח הפתח לשמחה של כל השנה. שביעי של פסח הוא בחינת שבת קודש, הוא השיא של הפסח והפתיחה לכל השנה החדשה. הכתוב אומר:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, ח)

מהי "עצרת"? אומר ה'שפת אמת': זהו יום של שירה. יום השביעי הוא התכלית של יציאת מצרים, יום שבו אפילו עוברים במעי אמם אמרו שירה. איך ייתכן שאדם לא ירגיש את השמחה בשביעי של פסח? אם העוברים הרגישו ושרו, קל וחומר שאנחנו צריכים להרגיש זאת.

ה'שפת אמת' מגלה יסוד עצום: "על ידי השירה והניגון אדם נעשה אחדות אחת עם ה' יתברך". כשאדם שקוע במוחין דקטנות, חושב על כסף, מניות והבלי העולם הזה – הוא רחוק מהאחדות. אבל כשהוא שר ומנגן לה', הוא מתאחד עם קודשא בריך הוא. לשירה ולניגון אין שיעור ואין גבול, כי הם מגיעים ממקום עליון שמעל להשגה.

"כי חסיד אני" – להתחבר לכל יהודי

מתוך השירה מגיעים לאהבת ישראל ולאחדות עם כל הצדיקים והחסידים. דוד המלך אומר:

"שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהלים פו, ב)

וכי דוד המלך מעיד על עצמו שהוא חסיד? הרי הוא היה שפל בעיני עצמו יותר מכולם, ואמר "עני ואביון אני". מסביר הזוהר הקדוש: "כי חסיד אני" פירושו – שאני מתקשר לכל חסיד וחסיד. אני אוהב כל יהודי, מתחבר לכל אדמו"ר ולכל צדיק.

אדם לא יודע מי באמת שבור לב, מי באמת צדיק. ייתכן אדם שנראה עשיר וגדול, אך ליבו שבור לרסיסים יותר מכל אחד אחר. לכן צריך לקשר את עצמנו לכל החסידים ולכל הצדיקים, לחיות באחדות גמורה עם כל עם ישראל. זוהי המדרגה שאליה מובילה השירה – ביטול הגאווה והתכללות בכל נשמות ישראל.

---
חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 3
חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3