סוד השמחה והניסים: מדוע באמת צמים לאחר החגים?

שיעור מס' 8 | *יום ראשון פר' בחוקותי י"ד אייר תשנ"ה (המשך ממס' 7)

מדוע נוהגים לצום תעניות בה"ב לאחר חגי הפסח והסוכות? בניגוד למחשבה שהשמחה מביאה לידי חטא, רבי נתן מברסלב מגלה סוד עצום: אנו צמים דווקא משום שלא שמחנו מספיק בניסים שעשה עמנו השם יתברך. ככל שנרבה בשמחה, נכניע את האפיקורסות ונקרב את בניין בית המקדש.

משיח צדקנו יהיה כולו שירה וניגון. וכאשר הוא יהיה כולו שירה וניגון, הוא יוכל להוריד איתו את בית המקדש מלמעלה, מהיכל זבול, אל העולם הזה למטה.

אנו קוראים במשנה ברורה (חלק ו') על המנהג לצום תעניות שני, חמישי ושני לאחר חג הפסח ולאחר חג הסוכות. ונשאלת השאלה: מדוע צמים? מה עשינו רע? הרי יהודים לומדים תורה יומם ולילה, קמים לחצות, מתפללים כוותיקין – למה נגזר עלינו לצום?

בשולחן ערוך (חלק ב', הלכות פסח) מובא שיש נוהגים להתענות תענית ציבור ולקרוא "ויחל" לאחר שעוברים חודשי ניסן ותשרי. ה"באר היטב" מסביר שחוששים שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי עבירה, כפי שמצינו אצל איוב שהיה מביא קרבנות לאחר שילדיו עשו משתה, מחשש שמא חטאו.

כוחה של שמחת יום טוב

על כך שואל רבי נתן מברסלב: הרי הסבר זה נראה הפוך ממה שלמדנו! בתורה כ"ד בליקוטי מוהר"ן מוסבר שאי אפשר לשבור את עזות הגוף אלא על ידי שמחה, בבחינת:

"חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם"

אדרבה, על ידי השמחה ניצולים מכל החטאים. המילה "שמחה" היא אותיות "שֶׁמָּחֹה" – על ידה מוחים את עמלק ומוחים את כל העבירות שבעולם. יתרה מזו, רבי נתן מסביר ששמחת יום טוב היא מצווה גדולה מאוד, והעיקר בה הוא השירה והניגון. ככל שנרבה לשיר ולנגן, כך נקרב יותר את בניין בית המקדש. כל הפעולות שאנו עושים הן נקודות טובות, אך מה שיבנה בפועל את בית המקדש הם השירים והניגונים.

אם כן, איך אפשר לומר ששמחת יום טוב מביאה לחטא חס ושלום? הרי זו מצווה מדאורייתא של "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". האם הקדוש ברוך הוא ייתן לנו מצווה שתביא אותנו לידי חטא? הראיה מאיוב אינה תקפה כאן, שכן אצל איוב מדובר היה בסעודות חול ורשות, ואילו שמחת יום טוב היא מצווה גדולה מן התורה.

הריקוד שלא פוסק

ישראל קדושים, וכאשר הם שמחים בשמחת תורה, זוהי קדושה עצומה. אדם יכול ללמוד תורה עשרים וארבע שעות, ולרקוד ארבעים ושמונה שעות. ידוע על הרבי מסאטמאר הקודם שהיה רוקד ארבעים ושמונה שעות ברציפות בלי הפסק. הוא לא היה מפסיק לשום דבר – עושה קידוש, טועם משהו, וממשיך לרקוד עם ספר התורה בלי לישון.

מי שרצה הלך הביתה, אכל, שתה והצטרף חזרה, אך הרבי לא החזיק אף אחד, הוא פשוט המשיך לרקוד. האם אחרי שמחה עצומה וקדושה כזו, שאין גדולה ממנה, צריכים לצום?

מדוע באמת צמים?

מסביר רבי נתן שהאמת היא בדיוק הפוכה. אנו לא צמים בגלל ששמחת יום טוב הביאה אותנו לחטא, אלא אנו צמים על כך שלא רקדנו ושמחנו מספיק! החשש הוא שמא פגמנו בעצם השמחה. כי אם היינו שמחים ביום טוב כפי שצריך, לא היינו נכשלים בשום חטא, וכל האפיקורסות שבעולם הייתה נבלעת ונעלמת.

עיקר שמחת יום טוב היא השמחה בהשם יתברך ובתורתו הקדושה, על הניסים והנפלאות שעשה עמנו.

"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ"

אי אפשר בכלל לבטא את גודל השמחה הזו, וכמה שנרקוד – זה לא מספיק.

המאבק מול הלועגים לניסים

אנו, עם ישראל, חיים על ניסים וזקוקים לניסים. אך ישנם אנשים, "חכמי טבע", שלועגים לניסים. הם אומרים: "למה אתה מדבר כל היום על ניסים? מי צריך ניסים? תעבוד, תעשה כסף ותחיה כמו בן אדם". אצלם הכל טוב והם מרגישים שאינם זקוקים לישועות מעל לטבע.

כאשר אנו לא מראים מספיק את השמחה שלנו בניסים ונפלאות, אנו נותנים כוח לאותם אלו שלועגים לניסים. לכן השם עשה "זה לעומת זה" – תמיד יש כאלה ששמחים בניסים ויש כאלה שלועגים להם. עלינו להתגבר על הלועגים על ידי ריבוי השמחה.

כפי שמביא רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן, כאשר יכלו מן העולם אלו שלועגים על הניסים – אז תבוא הגאולה השלמה. כל זמן שיש אנשים שלועגים ומסתדרים כביכול "בלי ניסים", זוהי בעיה קשה המעכבת את הגאולה. תפקידנו הוא להרבות בשמחה על הניסים, ובכך לקרב את ביאת המשיח ובניין בית המקדש.

---
חלק 2 מתוך 3 — שיעור מס' 8
→ חלק קודם | חלק הבא ←
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3