סוד ההתבודדות האמיתית: כוחה ההרסני של פגיעה ביהודי

שיעור מס' 12 | * יום ו' פר' בחוקותי, י"ט אייר תשנ"ה - בישיבה (המשך ממס' 11)

מאמר נוקב על חומרתה של הלבנת פנים ופגיעה בחבר, המבאר כיצד עלבון שקול לרצח מתמשך. דרך סיפורים מגדולי החסידות ומחז"ל, מתגלה כי ההתבודדות האמיתית אינה רק תפילה ביער, אלא היכולת לשתוק ולקבל בזיונות באהבה.

אדם שמדבר סרה על חברו, על יהודי אחר, צריך לצום ולעשות תשובה גדולה. מסופר על החסיד רבי יעקב זאב ברזובסקי, איש של מסירות נפש שהלך ברגל מפולין לאומן, ואף עלה רגלית לארץ ישראל דרך מדינות רבות. פעם אחת יצאה לו פליטת פה על יהודי. הוא לא היה מסוגל להירגע. הוא עשה תשובה בהתעוררות רבה, אמר תהילים, ואפילו לפנות ערב לא רצה לדבר מרוב צער. אי אפשר היה לנחם אותו.

החבר שנפגע סלח לו מיד. הוא אמר לו: "בסדר, אמרת לי מילה, אני סולח, אנחנו חברים". אבל רבי יעקב זאב אמר: "הוא סולח לי, אבל אני לא סולח לעצמי! איך אני יכול בכלל להגיד מילה על חבר?" דבר כזה הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו.

לשמוע את הקול מהר סיני

הוא שאל את עצמו, כפי שכתוב בפרשת ויקרא:

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" (ויקרא ה, א).

איך ייתכן שנפש יהודית, שהיא חלק אלוה ממעל, תחטא? הרי הנפש הזו שמעה את הקול מהר סיני, היא שמעה את הציווי "ואהבת לרעך כמוך", שכולל את כל התורה כולה. אם אתה לא אוהב שיגידו לך מילה פוגעת, אל תגיד לשני מילה כזו. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה.

כאשר בא אותו גר להלל וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, הלל לימד אותו את הכלל הזה. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שנשמות הגרים הן הגבוהות ביותר, ולכן התורה הייתה צריכה לעבור דרך רבי עקיבא, שהיה בן גרים. רק לגר יש את השפלות, הענווה והבושה האמיתית. יהודי רגיל לעיתים חסר בושה ועלול להעליב את חברו, אך רבי עקיבא הוא זה שדרש:

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה".

חורבן ירושלים בגלל עלבון

כל אדם נעלב כשפוגעים בו. אין מציאות כזו שאדם לא נעלב. אחד בוכה, אחד נשבר לשבוע, ואחר עלול ליפול לייאוש ולהתרחק מהדרך חס ושלום בגלל מילה אחת שאמרו לו. הגוף החומרי שלנו נופל בקלות.

ראו מה קרה בסיפור של קמצא ובר קמצא. בר קמצא הגיע לסעודה, וכאשר העליבו אותו וגירשו אותו, הוא הלך ומסר את כל ירושלים לקיסר. בשביל עלבון אחד הוא החריב את העיר! לפני כן הוא היה מוכן לוותר על כבודו, הציע לשלם על הסעודה כולה, והציג את עצמו כאיש שלום שאינו מקפיד על כבוד. אבל ברגע שפגעו בו פגיעה קלה, הוא היה מוכן לשרוף את כל היהודים. זהו טבעו של האדם הפשוט – ברגע שפוגעים בכבודו, הוא מאבד את הכל. כולנו אנשים פשוטים שעלולים להיעלב ולהעליב, ולכן עלינו להיזהר בכבודו של כל אדם.

המבחן האמיתי של ההתבודדות

רבי אברהם בן רבי נחמן אמר פעם על שני אנשים שהייתה ביניהם מחלוקת, שאף אחד מהם לא עושה התבודדות. מדוע? כי התבודדות אמיתית פירושה שמעליבים אותי ואני שותק. רק זה נקרא התבודדות.

אם אתה מסוגל לדבר על השני, אפילו אם הוא התחיל ופגע בך, לא עשית שום התבודדות. לקבל את הביזיון בשמחה, לא להוציא מילה על השני – זוהי עבודת ההתבודדות האמיתית. לומר תהילים בחדר או ללכת על ההרים זה טוב, אבל גם גויים עושים מדיטציה בהרים. המבחן האמיתי הוא שאף אחד לא יפגע בשני ולא יוציא מילה רעה על חברו.

עלבון הוא רצח מתמשך

עלינו לדעת שפגיעה בחבר היא דבר שאין עליו מחילה בקלות. אדם שהעליב מישהו, צריך לדעת שהשני לא יסלח לו כל כך מהר, אולי רק בתחיית המתים.

רבי נתן מברסלב מתפלל ב"ליקוטי תפילות" ומבקש מהשם שיזמן לו אפשרות לפייס אדם שפגע בו. הוא מבקש שהשם יסבב סיבות – שייסעו יחד, שהחבר לא ירגיש טוב והוא יטפל בו, או שיזמין אותו לארוחה כשאין לו מה לאכול. רק דרך מסירות נפש כזו, לאחר סיבובים רבים, אפשר באמת להוציא מהשני את ההקפדה ולזכות למחילה שלמה.

חז"ל אומרים שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. זהו עוון חמור יותר מגילוי עריות או שפיכות דמים. מדוע? כי כשרוצחים אדם, הורגים אותו פעם אחת. אבל כשמעליבים אדם, הוא זוכר זאת כל חייו. בכל פעם שהוא נזכר בעלבון, זה כמו חרב שננעצת בליבו. הוא לא יכול ללמוד, לא יכול להתפלל, נשימתו נעצרת. פעם אחת העלבת אותו, אבל הרגת אותו אינספור פעמים לאורך מאה שנות חייו.

לכן, רבי יעקב זאב לא יכול היה להירגע מאותה פליטת פה. הוא הבין את הסוד הנורא של פגיעה ביהודי. העבודה שלנו היא להעלים עין, לא להעליב לעולם, ולזכור שכל יהודי עמד בהר סיני ושמע את הציווי הקדוש של אהבת ישראל.

חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 12

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3