סוד השפלות האמיתית: כוחה של אנחה מלב נשבר

שיעור מס' 44 | בוקר יום ג' פרשת בראשית כ"ג תשרי תשנ"ו אסרו חג סוכות בישיבה. המשך במס' 45)

מאמר מעמיק המבאר מדוע אין לאדם במה להתגאות, שכן כל רשע יכול לחזור בתשובה ולהשיגו כהרף עין. דרך סיפורים מופלאים על צדיקי החסידות, מתגלה כי השפלות האמיתית והאנחה הפשוטה של יהודי שבור-לב יקרות בשמיים יותר מכל עבודת השם מתוך גאווה.

אדם מאחר את זמן קריאת שמע, ובכל זאת מתגאה. קודם כל, עליך להתחיל להאמין בכל הצדיקים, להאמין שהם צדיקים באמת. לאחר מכן, תתחיל להאמין בחברים שלך – נראה אם אתה מסוגל להאמין שהם יותר צדיקים ממך. ואז, תתחיל להאמין גם ברשעים, שעוד מעט יעשו תשובה וישיגו אותנו, כפי שרבי עקיבא השיג את כולם.

הרי אנו רואים כיצד אנשים רחוקים חוזרים בתשובה ומשיגים את כולם, שהרי כולם בבחינת "תינוקות שנשבו". היה אדם שבאחת ההפגנות הכה מישהו מכות נמרצות, ממש שבר לו את כל העצמות עד שלקחו אותו באמבולנס. לימים, אותו מכה חזר בתשובה כאן במאה שערים, וחיפש במשך שבועות את האדם שהכה כדי לבקש את סליחתו. בסוף הוא נהיה בעל תשובה שהשיג את כולם.

היה גם חייל אחד, שלפני עשרים שנה, בעודו חילוני גמור, נסע בג'יפ בשיא המהירות. פתאום הוא וחברו ראו באמצע הכביש בכיכר השבת צמיגים בוערים. הם כמעט עלו על המדורה, והוא קפץ החוצה עם הנשק וכמעט פגע במפגינים. היום, ברוך השם, הוא בעל תשובה עם פאות עד הרצפה. אדם אינו יודע איזה רשע יחזור מחר בתשובה, ילמד תורה יומם ולילה, וישיג אותו בקלות. אז במה יש לאדם להתגאות? במה הוא מתגאה, בזה שהוא לא לומד ולא מתפלל?

ענווה אינה דורשת עבודה, אלא הכרה באמת

ה"מסילת ישרים" כותב שאין שום צורך "לעבוד" על ענווה. מה שייך לעבוד על ענווה? פעם היינו אצל ליטאים ואמרנו שהרבי אמר ללמוד מסילת ישרים כדי להתחיל להיות יהודי. אדם חושב לעצמו: "אני מ'שובו בנים', אני חסיד ברסלב, וגמרנו – אני יכול לעשות מה שמתחשק לי". אבל זה לא עובד כך. צריך לקבל ארך אפיים.

כשבאים לצדיק, המטרה היא לא לכעוס, בבחינת:

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת... שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"

לדעת שאני גרוע מכולם. "תחתיו" – תחת עצמי, להכיר בכך שאני אדם כזה גרוע, מתחת לעצמי. מספיק רק לראות את הצדיק וכבר מקבלים ענווה ושפלות, כי כל המהות של הצדיק היא רק ענווה ושפלות.

הרעד של רבי פנחס מקוריץ

מסופר על רבי פנחס מקוריץ, שהיה שגור בפיו תמיד: "כשם שלאדם יש רצון לחיים, כך צריך שיהיה לו רצון להיות קטן יותר מכל אחד". להאמין שאני הכי קטן מכולם. להאמין בזה באמת, זה לא קשה.

פעם אחת, אשתו של רבי פנחס מקוריץ ציערה את המשרת ואמרה לו מילה פוגעת. אמר לה רבי פנחס: "איך העזת להגיד לו מילה כזו? הרי יהודי הוא דבר יקר מאוד!". היה שם בביתו שואב מים בשם הרשל. באותם ימים, שואבי מים נחשבו לאנשים הפשוטים ופחותי הערך ביותר, אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב וכל תפקידם היה לשאוב מים מהבארות ולחלק בבתים.

אמר רבי פנחס לאשתו: "אני רועד מהרשל שואב המים!". שאלו אותו: "מה אתה רועד ממנו?". ענה להם רבי פנחס: "אני רועד מהשפלות שלו. הוא באמת שפל בעיני עצמו, וזה כל העולם הבא של הבן אדם".

האנחה שבוקעת רקיעים

לפעמים משמים עושים אדם שואב מים רק כדי שיזכה לשפלות. פעם בא שואב מים אחד לרבי ברוך ממז'יבוז' וביקש ברכה. אמר לו רבי ברוך: "אני יודע מה שביקשת השנה בראש השנה, ואני יודע מה שענו לך מהשמיים".

התפלא היהודי: "הרבי יודע מה ביקשתי ומה ענו לי?".

אמר לו רבי ברוך: "כן. אתה ביקשת שאתה רוצה לשבת בבית המדרש יומם ולילה, שהשם יביא לך פרנסה ברווח, כדי שתוכל להגיד תהילים מהבוקר עד הערב. רצית רק לעבוד את השם. ומה ענו לך מהשמיים? שהאנחות שאתה מוציא כשאתה שואב את המים, ה'קרעכצין' (אנחות) שלך – 'אוי לי, ווי לי, מה יהיה איתי? מה יהיה הסוף שלי?' – האנחות הללו עולות על כל התהילים שתוכל להגיד כל השבוע בלי הפסק!".

אדם חושב: "קראתי תהילים, הצלתי את הדור, כולם יבואו לקבל ממני ברכות". אבל לא. דווקא כשאתה שואב מים, שבור ורצוץ, וצועק מעומק הלב: "מה יהיה איתי?", ואז, כשיש לך שעה פנויה, אתה אומר תהילים באמת עם לב נשבר – זה שווה יותר מכל התהילים שתגיד כל השבוע מתוך גאווה. לפעמים עושים את האדם לכתחילה שואב מים, כי בשמיים רוצים לשמוע את האנחה שלו. זה חשוב יותר מכל התורה, מכל התפילה ומכל התהילים.

שמחה בביזיונות

לכן אמר רבי פנחס מקוריץ שהוא רועד משואב המים. הוא רעד מהשפלות שלו, מכך שהוא שפל ונכנע בליבו מאוד מאוד, ולא מחשיב את עצמו לכלום. הרי אדם יכול להיות שואב מים ולהתגאות: "אני הכי חרוץ, אני שואב הכי טוב, אני רץ הכי מהר ומחלק הכי הרבה מים". לזכות להיות שואב מים עם שפלות אמיתית – לזה רק יחיד בדור זוכה. ואותו שואב מים זכה לזה באמת, הוא היה בשיא השפלות וממש לא נחשב בעיני עצמו לכלום, לאפס אפסים.

רבינו ז"ל החשיב מאוד את רבי פנחס מקוריץ, שהיה בטל לפני שואב המים ואמר: "מתי אגיע לשפלות הזאת?". זוהי שפלות אמיתית.

כשאדם מרגיש בעצמו "אפס אפסים", ומישהו בא ומבזה אותו ואומר לו את האמת על עצמו – ראוי שתהיה לו מזה שמחה עצומה. הוא צריך לשמוח שמזדמן לו ביזיון ושפלות, כי זה מראה שהשם מרחם עליו ומראה לו מי הוא באמת.

חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 44

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2 | חלק 3