סוד השפלות: המפתח לתחיית המתים ולחיי הנצח

שיעור מס' 44 | בוקר יום ג' פרשת בראשית כ"ג תשרי תשנ"ו אסרו חג סוכות בישיבה. המשך במס' 45)

מדוע ענווה היא הדבר הפשוט ביותר להשגה, וכיצד הכרה בחסרונותינו היא המפתח האמיתי לזכות בתחיית המתים ובתענוג עולם הבא? מאמר מעמיק על כוחה של השפלות, מתוך תורתו של הרב אליעזר ברלנד שליט\

ענווה היא הדבר הכי פשוט שבעולם. אי אפשר לאדם, באיזו מדרגה שיהיה, להגיע לשלמות מוחלטת. בדור הזה לא תיתכן שום שלמות. גם האדם הכי שלם בדור, לא ייתכן שלא יהיו לו חסרונות רבים. החסרונות הללו נובעים מסיבות שונות: או מצד טבעו והרגליו – קשה לו ללמוד, קשה לו להתפלל, וזה לבדו הביזיון הכי גדול; או מצד משפחתו; או מצד מקרים שקרו לו בעבר; או מצד מעשיו והחטאים שחטא, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

המסילת ישרים מסביר שמומים אלו אינם מניחים לאדם מקום להתנשאות כלל. לא שייכת שום התנשאות, אין כזו מציאות. אפילו אם יש באדם מעלות נפלאות ורבות, מה יש לו להתגאות הרי יש לו אינסוף חסרונות?

"אפילו יהיה בו מעלות רבות, כי החסרונות הם תמיד יותר מהמעלות שלו... יספיקו להחשיך את כל המעלות טובות שלו" (מסילת ישרים).

הפגמים שאדם עושה בכל רגע ובכל יום מספיקים כדי להחשיך את כל המעלות הטובות שיש לו.

עיקר הגדולה היא השפלות

אנשים באים לצדיק רק כדי ללמוד דבר אחד: ענווה ושפלות. לא כדי להגיד "אני הכי חשוב מכולם". אם אדם לא למד אצל הצדיק ענווה, סימן שהוא חסר הבנה ולא מבין כלל מה מדברים אליו. כשבאים לראות את הצדיק, מקבלים גדולה, ועיקר הגדולה היא רק השפלות. משה רבנו נקרא עניו, והקדוש ברוך הוא משתבח בענווה שלו, כפי שאמרו חז"ל:

"במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו".

תחיית המתים של האדם תהיה בדיוק לפי נקודות השפלות שיש בו. כמה נקודות שפלות שיש באדם, כך יהיה לו גוף לתחיית המתים. בתחילה, כל אחד יקום עם המום שלו – מי שפגם בעיניים יקום בלי עיניים, מי שפגם ביד יקום בלי יד. יהיה לו ביזיון לעיני כל העולם, וכולם ידעו בדיוק איזו עבירה הוא עבר. אז הוא יתחיל לבכות, לעשות תשובה ולהתבייש מכולם, עד שירחמו עליו. יבוא הצדיק, יבוא משה רבנו וירחם עליו, כמו במתן תורה שהעיוורים ראו והפסחים קיבלו רגליים.

שכן לעפר בחייו

העבודה שלנו היא רק על שפלות. לאהוב את כל הצדיקים ואת כל עם ישראל בלי סוף. יהודי שמקיים תורה ומצוות, שומר שבת, הולך עם פאות וזקן – אין למעלה מזה. צריך להרגיש: "מי יודע מתי אגיע לאבק של הסוליה של היהודי הכי פשוט". מה שיישאר לעתיד לבוא זה רק מחשבות השפלות שאדם רכש בחייו.

"הקיצו ורננו שוכני עפר" – מי שנעשה שכן לעפר בחייו.

דוגמה מובהקת לכך היא רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין. הוא ידע את כל השולחן ערוך בעל פה, עם הש"ך והט"ז, מילה במילה. כשהיה זקן וכמעט עיוור, היו שמים אוזן ליד פיו ושומעים אותו מלחש 24 שעות ביממה ספרי קודש מילה במילה. למרות גדלותו העצומה, בברסלב ובאומן הוא היה האדם הכי מבוזה. קראו לו "דער משיגענער" (המשוגע). מעולם הוא לא הראה למדנות או התגאה במה שהוא יודע.

אצל חסידי ברסלב מעולם לא הראו למדנות. כל השאיפה שלהם הייתה רק איך להצליח להגיד פרק תהילים ולהוריד כמה דמעות. אבל כדי להוריד דמעות בתהילים, צריך ללמוד לפני כן שמונה שעות גמרא. אי אפשר סתם לקחת תהילים ולהתחיל לבכות. על מה תבכה? על הגלידות והשוקולדים שאכלת? מתי בוכים? כשלומדים שמונה שעות גמרא. הגמרא מטהרת את הלב ואת המוח, ואז מתחילים לראות היכן הנשמה נמצאת, מרגישים את כאב החטאים ומורידים דמעה. הגמרא לא נועדה לגאווה, אלא כדי להרגיש את השפלות.

לנצח את המלחמה מתוך החושך

ישנם צדיקים ואדמו"רים שגדלו בקדושה ובטהרה עצומה מגיל אפס. שומרים עליהם מכל משמר, לומדים איתם שעות ארוכות בשמירת עיניים מוחלטת, והם זוכים לרוח הקודש ולראות מסוף העולם ועד סופו, כמו רבי שמעלקא מזוועהיל או החוזה מלובלין.

אבל אנחנו אנשים פשוטים, לא נולדנו מלאכים ולא היינו קדושים מרחם. אנחנו צריכים לנצח את המלחמה בכוחות עצמנו, מתוך הנפילות והירידות. אם אדם ינצח את המלחמה מתוך השפלות שלו, הסוף שלו יהיה יפה מאוד והוא יגיע למדרגות גבוהות עוד יותר.

החומר של האדם הוא גוש של גאווה. אפילו הענווה של האדם היא לעיתים קרובות גאווה נסתרת – "תראו כמה אני עניו, צריכים להגיד לכם שאני עניו". מסופר על רבי יצחק, חתנו של המגיד ממעזריטש, שחיפש עצה נגד הגאווה. הוא הלך מצדיק לצדיק, עד שהבין את כוונת רבי זושא מאניפולי: צדיק האמת הוא זה שיגיד לך שאין שום עצה נגד גאווה.

כשצדיק אמת אומר לאדם שאין שום עצה, והאדם מבין שהוא אבוד וכולו פקעת של גאווה שהוא שונא בתכלית המיאוס – דווקא אז הוא מקבל זעזוע עמוק. הוא מתחיל לחפש את העצות האמיתיות, מקבל את השפלות האמיתית, ומתחיל להיות "אַיִן" באמת.

כאשר אדם זוכה לשפלות אמיתית, הוא יוצא מגבולות החומר ומתחיל להרגיש את תענוג העולם הבא. פתאום הוא ירגיש דם אחר זורם בעורקיו, קצב אחר, הכל משתנה ונעשה קל. זהו תענוג שבת, שהוא מעין עולם הבא – חיים נצחיים שלמים שאין להם גבול, שכולם תלויים אך ורק במידת השפלות.

חלק 2 מתוך 3 — שיעור מס' 44

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3