עומק הענווה: כיצד הביזיונות מטהרים את המצוות מגאווה
שיעור מס' 66 | *(המשך ממס' 65) יום ה' פר' עקב, אור לי"ז מנחם אב תשנ"ו - בישיבה
לימוד תורה אמיתי מוביל את האדם לאינסוף רחמים ולענווה מוחלטת. על פי תורת רבי נחמן מברסלב, הביזיונות שאדם סופג הם ה'שחיטה' המטהרת את מצוותיו מפסולת הגאווה, והופכת אותן ל'מטעמים' לפני ה'.
רחמים על כל נברא
הרמב"ם פוסק שאף על פי שעל פי שורת הדין מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, מידת חסידות ודרכי חכמה הן שאדם יהיה רחמן ורודף צדק, ולא יכביד את עולו על עבדו. אדם צריך להאכיל ולהשקות את העבד מכל מאכל ומשתה שיש לו. חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים בעצמם, כדי להראות לו שאין לאדון שום עליונות עליו. יתרה מזאת, היו מקדימים לתת לעבד את האוכל מאותו סוג בדיוק שהם אוכלים, ואף מקדימים את מזון הבהמות והעבדים לסעודתם שלהם.
ההלכה מזהירה שלא לבזות את העבד, לא ביד ולא בדברים. אסור לעשות לו שום תנועה של ביזיון או לומר לו מילת גנאי. אפילו שהוא עבד, אין שום רשות לבייש אותו או לצעוק עליו. יש לדבר עמו בנחת ולשמוע את טענותיו, כפי שמפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם:
"אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי, הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב ל"א, י"ג-ט"ו).
כולנו נבראנו בצלם אלוקים, ואסור לאדם להשתרר או להרגיש גאווה על אף נברא, אפילו לא על גוי. איננו יודעים חשבונות שמיים; ייתכן שאותו גוי הציל יהודים ומסר את נפשו עבורם, כפי שקרה רבות במלחמת העולם השנייה.
התכלית של תורה לשמה
אסור לאדם להראות שום אכזריות על שום בריה, וכל שכן על יהודי. אכזריות וכעס הם מידות של עובדי עבודה זרה, וזה לא שייך אלינו. התכלית האמיתית של יהודי, ומה שנקרא "תורה לשמה", היא להגיע למדרגה של דבקות כזו בה' שבה הוא מוכן למסור את נפשו באהבה.
אדם שלומד תורה צריך לזכור מדי פעם בשביל מה הוא לומד – כדי שיוכל להגיע למדרגתו של רבי עקיבא, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל והוא המשיך לצעוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", מתוך אהבה ודבקות, מבלי לעשות צער לאף אחד ומבלי ללעוג לאיש.
סוד הביזיונות: שחיטת הגאווה
רבנו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, תורה פ"ג, חלק ב') מגלה סוד עצום: הקדוש ברוך הוא אינו יכול "לטעום" שום מצווה של האדם עד שמבזים אותו וצוחקים עליו. בכל מצווה שאדם עושה טמונה סכנה של כבוד וגאווה. אדם לומד גמרא שעות ארוכות או מתפלל תפילת שמונה עשרה בכוונה במשך חצי שעה, ומיד מתגנבת ללבו גאווה: "אני באמת צדיק אמיתי, כולם סיימו תוך חמש דקות ואני כיוונתי בכל מילה". גאווה זו פוסלת את המצווה, ממש כמו ש"אבר מן החי" אסור באכילה.
כדי שהמצווה תעלה למעלה, צריך שיבוא מישהו ויבזה אותו. כשאומרים לאדם מילות גנאי והוא מקבל זאת באהבה ואומר לעצמו: "באמת אני לא לומד, הכל נכון עליי" – אז המצווה עולה. הביזיון שופך את הדם של הגאווה, וזה מה שמהווה "שחיטה" המטהרת את המצווה, בדיוק כפי ששחיטה מתירה את הבשר לאכילה. רק אז יכול ה' יתברך לטעום מן המצוות שלו, שנקראות "מטעמים".
המטעמים של יצחק אבינו
זהו הסוד של בקשת יצחק מעשיו: "עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי". יעקב אבינו היה מקבל תמיד בזיונות, בעוד שמעשיו פחדו לבזות אותו. יצחק אמר לעשיו: "אין לי נחת רוח מהמצוות שלך, כי אנשים מפחדים ממך ואינך סופג בזיונות. אני רוצה מטעמים – אני רוצה לראות שאתה מקבל ביזיון באהבה, ורק אז אוכל לברך אותך".
גם כשאדם סופג בזיונות, עליו להיזהר לא ליפול לגאווה חדשה ולחשוב "מבזים אותי כי אני צדיק". עליו להיות תמיד בענווה ובשפלות אמיתית, כפי שמסביר הרמב"ם שהקב"ה משפיע על הצדיקים שיהיו תמיד בשפלות כלפי כל אדם.
פירותיה של תורת אמת
לימוד התורה חייב להביא את האדם לאינסוף רחמים ולאהבת הזולת. רק על ידי לימוד תורה לשמה אפשר להגיע לשליטה בענווה, ולהאמין באמת ובתמים שכל יהודי טוב ממני – בלימוד, בתפילה, במידות טובות וביראת שמים.
אדם שלומד תורה באמת ניכר בכך שהוא הולך בראש כפוף, מקבל בזיונות באהבה, ומרחם על השני. עליו לשמוע את הכאב של חברו, לנחם ולעודד אותו, וללמוד ממידותיו של הקדוש ברוך הוא: "מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון". מי שהתורה מביאה אותו לרחמנות ולענווה, מובטח לו שכל המרחם – מרחמים עליו מן השמיים.
חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 66
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם