סוד ההתבטלות ודרכם של רועי ישראל
שיעור מס' 71 | *יארצייט רבה"ק יום ב' אור לי"ח תשרי תשנ"ז *המשך שיעור מס' 70 ביארצייט רבה"ק.
מאמר מעמיק על עבודת המידות של צדיקי האמת, החל מתכלית הענווה וההתבטלות של משה רבנו ודוד המלך, ועד למסירות הנפש של האבות הקדושים. כיצד שבירת הגאווה, שמירת העיניים ואמונה תמימה מובילים את האדם לדבקות מוחלטת בבורא.
כאשר מדברים על אדם יומם ולילה והוא אינו פותח את הפה, זוהי בחינת משיח, שעל ידה זוכים להביא את הגאולה השלמה. מי יודע מהו האדם? אך על ידי התבודדות אמיתית, האדם זוכה לביטול באמת ומפנה את ליבו לבטלה. רבי נחמן מברסלב אומר שהאדם צריך להאמין שהוא בטלה, שהוא אפס אפסים באמת. "אני האפס הכי גדול" – ורק אז הנפש עולה לשורשה, לעץ החיים.
לעלות לשורש הנפש פירושו לעלות לעץ החיים, לירושלים של מעלה, ולהידבק ממש בו יתברך, בסוד המובא בזוהר: > "איהו וגרמוהי חד" בעולם האצילות. כדי לזכות להתבודדות אמיתית כזו, שבה האדם נכלל בשורש נפשו, עליו להגיע למצב שבו הוא לא יודע שום דבר, לא רואה שום דבר ולא חש שום דבר – מצב שבו הוא ביטל לחלוטין את כל הגאווה ואת כל הכבוד.
העבודה הנוראה של תכלית האין
דווקא אז, כאשר האדם מרגיש שתיקן את עצמו, נשארת לו עבודה נוראה עם הגאווה שלו, משום שהגאווה יכולה אפילו להתווסף. האדם עלול לחשוב: "אין לי תאוות, אין לי פגמי ברית, הכל כבר שווה אצלי", ומתוך כך ליפול לגאווה עצומה. כאן מתחילה עבודה חדשה לגמרי.
רבנו אומר שזו עבודה נוראה – להאמין שאני הכי פחות מכל יהודי בעולם. גם מיהודי שעוד לא זכה לשמירת העיניים, שעוד לא זכה לשמירת הברית, ושטרם זכה לכל מיני דברים שאני כבר זכיתי להם. מי אומר שהוא לא יותר ממני? מי אומר שהוא לא עובד קשה יותר ממני ויש לו השגות גבוהות יותר? להיפך, הוא נמצא בענווה ואני בגאווה – ועל זה לבד הוא כבר יותר ממני. הוא יודע שהוא כלום, ואני לא יודע שאני כלום, אז הוא בוודאי גדול ממני.
כל העבודה של חגי תשרי היא לגלות את הצדיק האמיתי שהוא בחינת "אין" לגמרי. צדיק שכל חייו היו בחינת "אין", והוא זכה לתכלית האין משום שהאמין שכל יהודי טוב ממנו. על משה רבנו נאמר: > "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מעולם לא הייתה לו הקפדה, כעס או חרון אף על שום יהודי. כשכתוב "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד" במחלוקת קורח, הפירוש אינו שהוא כעס על קורח עצמו, אלא חרה לו וכאב לו שקורח יורד לגיהינום.
תארו לעצמכם אדם שעומד בתפילה מול הכותל, מול שער השמיים וקודש הקודשים, ויום אחד זורקים אותו משם, זורקים אותו מירושלים. זה צער נורא ובכייה גדולה! זה כמו אדם שעמד ליד ארגז מלא יהלומים וזרקו אותו משם. היהלומים נשארו, ברוך השם לנו יש את היהלומים, אבל בוכים על השני שהפסיד אותם. כואב הלב לראות כיצד עבודה שאדם משקיע במשך שנים רבות יורדת לטמיון בגלל מחלוקת אחת, ופתאום הוא יורד לשאול תחתיות. על עבודות ודרגות כאלה אומרים בגמרא: > "חבל על האי שופרא דבלי בארעא" (חבל על יופי כזה שנבלע באדמה).
קופה של שרצים: סודו של דוד המלך
הצדיק האמיתי זכה לשלמות הענווה. מעולם לא הייתה לו הקפדה על שום אדם בעולם, ומעולם הוא לא חשב שהוא יותר ממישהו אחר. אפילו שעשה את כל העבודות הרוחניות, מעולם לא היה לו הרהור שהוא טוב יותר. הוא אומר לעצמו: "אני נולדתי להורים טובים, נולדתי עם טבעים טובים, ולכן זכיתי למה שזכיתי".
שאול המלך היה קודש קודשים, משבט בנימין, בן קיש – כולם צדיקים גדולים. עליו נאמר: > "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ", שהיה נקי מחטא כבן שנה. לעומתו, מאיפה בא דוד המלך? מרות המואביה, ממואב, מבלק. רות התגיירה, ובזכות מסירות הנפש שלה היא זכתה להעמיד את דוד המלך. מסירות הנפש של הגר מזכה אותו לעיתים יותר ממה שזוכה היהודי הצדיק ביותר בעולם.
כל אדם נולד עם נתוני פתיחה שונים: אחד נולד עם טבע כזה ואחר עם טבע אחר, אחד עם לב כזה ואחר עם לב אחר. דווקא זה שנולד עם הלב הכי גרוע, בסוף הוא יזכה לדרגות הכי גבוהות. חז"ל אומרים: > "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". דוד המלך, שהוא בחינת משיח, הוא הצדיק שרואה כל הזמן "קופה של שרצים" מאחוריו. הוא לא רואה את המעלות שלו, לא רואה את המדרגות שלו ולא מרגיש שזכה למשהו. הוא רואה רק את חסרונותיו. על ידי הענווה הזו הוא זוכה להיות דוד המלך והצדיק האמת.
אברהם אבינו: לשבור את הפסלים ולהאיר את העולם
הדרך להגיע למדרגות אלו של ענווה והתבטלות, עוברת דרך עבודת המידות של האבות הקדושים – שבעת האושפזין. כל אחד מאיתנו צריך לשאוף לראות את האושפזין, כפי שזכו הצדיקים הגדולים. הגאון מווילנא סיפר שביום השלישי של סוכות הוא ראה את יעקב אבינו בסוכה וקיבל ממנו נשיקה. מי יכול לזכות לראות אותם? רק מי שזוכה להיות כמותם, כי עליהם עומד כל העולם וכל הדורות עד ביאת המשיח.
לכן, בתפילת שמונה עשרה, חובה לומר "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" בכוונה. אם אדם לא מתפלל בזכותם, התפילה שלו אינה עולה למעלה. אברהם אבינו הוא עמוד החסד. עוד בהיותו ילד, הוא שבר את הפסלים של אביו והושלך לכבשן האש. מי ששובר את כל הפסלים ואת כל השטויות של העולם הזה, שובר קליפות נוראות וזוכים לגלות לו את כל הסודות בעולם. אברהם הכיר את בוראו בגיל שלוש, כי הנשמה של האדם מספרת לו הכל, והשם מדבר עם כל אחד ומדריך אותו להתרחק מהרעל הרוחני.
אברהם היה מתפלל על כל העולם. בזכות התפילה שלו, שום אונייה לא הייתה טובעת בים. הוא התפלל אפילו על הגויים שיחיו, כפי שאנו אומרים: "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים". כדי להיות איש חסד כמו אברהם, צריך ללמוד הרבה תורה. אברהם ידע חכמה, בינה ודעת, ומתוך כך הגיע לחסד עצום.
כאשר הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יטריחו את אברהם באורחים, אברהם לא היה מסוגל לנוח. הוא לא יכל לאכול או לשתות לבד. הוא שלח את אליעזר עבדו לחפש אורחים בחום הנורא, וכשאליעזר חזר ריקם, אברהם אמר לו שאין אמונה בעבדים ויצא בעצמו אל החום הלוהט. כשהשם ראה שאברהם לא מוותר, הוא הוריד לו מלאכים בדמות אנשים מהשמיים. אפילו כשהיה פצוע וסבל ייסורים נוראים ביום השלישי למילתו, הוא רץ על ההרים לחפש אורחים.
יצחק ויעקב: קדושת העיניים ואמונה מעל הטבע
יצחק אבינו מסמל את שמירת העיניים. נאמר עליו: > "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". מיום היוולדו הוא שמר על עיניו ולא הסתכל על הבלי העולם הזה, עד שעיניו התעוורו. הוא ידע שהעולם הזה הוא כלום, ואין על מה להסתכל ברחובות. דוד המלך התפלל: > "הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא". עדיף לאדם להיות כעיוור ולא לראות דברים אסורים, כי אם אדם פותח את עיניו למראות אסורים, כל התורה שלו מאבדת מערכה.
מסופר על צבי הרקר, שהיה מראשי הצדיקים בטבריה ומתלמידיו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק. פעם הגיע למלון וראה חוסר צניעות קל – שרוול שהורם מעט – ומיד התחיל להקיא מרוב גועל. כששאלו אותו מניין למד זאת, השיב שלמד זאת מרבו, שהיה מלמד את תלמידיו שאם רואים חס ושלום מראה שאינו צנוע, צריכים להרגיש גועל נפש פיזי ממש. זו הייתה מידתו של יצחק אבינו.
יעקב אבינו מלמד אותנו את כוחה של האמונה מול הרמאות. לבן הארמי רימה אותו שוב ושוב. יעקב עבד אצלו עשרים שנה, ולבן החליף את משכורתו "עשרת מונים" – אינספור פעמים. כל פעם שלבן ראה שהצאן עומד ללדת לפי הסימנים שיעקב קבע, הוא מיהר לשנות את ההסכם. אך יעקב אמר: "לא אכפת לי מה שאתה רוצה תחליף, אני הולך עם השם". ואכן, המלאכים דאגו שהצאן ייוולד בדיוק לפי הסימן החדש שנקבע.
יעקב נתן שירמו אותו ויצחקו עליו. קראו לו "גנובתי יום וגנובתי לילה", אך אצלו מעולם לא חסרו כבשים. הוא ידע שלכל חיית טרף – אריה, זאב או נמר – הקב"ה ממנה את האוכל שלה וקובע באיזה עדר תאכל. הכל מושגח בהשגחה פרטית מדויקת, ומי שהולך באמונה תמימה עם השם, לעולם לא יפסיד.
חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 71