סוד העקביים: כוחם העצום של ההולכים לאסוף צדקה

שיעור מס' 76 | ליל שישי פר' מקץ, אור לג' טבת, זאת חנוכה תשנ"ז

מאמר מעמיק המבאר את סוד בניין קומתה של רחל דרך מסירות הנפש של ההולכים בדרכים לאיסוף צדקה. דרך ההליכה, שפלות הרוח ושמירת העיניים, זוכים להמשיך את ענני הכבוד, לתקן את סוד העקביים, ולהחזיק את לומדי התורה וקמי חצות שעל ידם תבוא הגאולה.

אלה שזוכים ללכת ברגליים ימים ולילות, עוזבים את הבית לשבועות ארוכים ורק הולכים והולכים בכוח צו הלב, זוכים שהרגליים שלהם יתכללו ברגליים של לאה, הבוקעות בכתר של רחל. הכתר של רחל מלביש את שני העקביים של לאה, ובולע את כל אורותיהם. כך, כל הקומה של רחל נבנית מהעקביים של לאה.

אדם לא תמיד יודע מה הוא עושה פה בעולם. עלינו לדעת שאת קומתה של לאה כבר גמרנו לבנות; היא כבר מושלמת. דור המדבר היה דור של נשמות לאה, ואחריו נותרו רק נשמות בודדות כאלה, יחידי הדורות. כל העבודה שלנו היום, כל כוונות האר"י, הן רק כדי לבנות את הקומה של רחל – את המלכות, את הירח הפגום שאינו מאיר. איך בונים את רחל? רק על ידי אלה שהולכים עם הרגליים קילומטרים, ימים ולילות, בשלג, בכפור ובשרב.

סוד העפר וענני הכבוד

את התהליך הזה בדיוק רצו בלעם ובלק להרוס. בלעם הוא סוד האור הבלוע בכתר של רחל, ובלק הוא האור הבוקע מעקביה. שניהם ידעו שבסוף שנת הארבעים במדבר, הדור שנכנס לארץ הוא הקומה של רחל. הם ידעו ששם, בעקביים של לאה הבלועים בכתר של רחל, נמצאת אחיזתם.

הם רצו להמשיך את כל האורות לעצמם, ולהשאיר את עם ישראל בלי שום אור. אך התורה אומרת:

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל"

מי יכול למנות את המצוות שהם עושים בעפר? את אלה שהולכים בעפר מאוהל לאוהל לאסוף צדקה ולעשות חסד? לכן בלעם נאלץ לברך אותם. "כי ברוך הוא" – עם ישראל כבר מבורך, ואי אפשר לקחת ממנו את האור.

אהרן הכהן משך את ענני הכבוד על ידי שהיה הולך מאוהל לאוהל. כך גם אלה שהולכים היום מבית לבית, מכפר לכפר ומישוב לישוב – הם מושכים את ענני הכבוד על עם ישראל ומגינים עלינו מפני אומות העולם. מי שלא הולך אחרי צדקות, לעולם לא יאירו לו העקביים. כל הצדיקים והגאונים, כולם בלי יוצא מהכלל, הלכו לגלויות, דפקו על דלתות ואספו צדקות. רבנו אומר בשיחות הר"ן: "למה אתם לא הולכים לאסוף צדקות?". אדם אומר "אני איש חשוב, אני לא צריך ללכת". על כך עונה רבנו: "איש חשוב תהיה בקבר. התורה צריכה גם כלים של ענווה, שפלות, חסד וצדקה."

שפלות וביזיונות בדרך לצדקה

מסופר על רבי אביש מפרנקפורט, שהיה גדול הדור, שהלך ליריד לאסוף צדקה מסוחר לסוחר. הוא הגיע לסוחר אחד שהיה עסוק בחשבונותיו. הסוחר כעס, גירש אותו, ומיד לאחר מכן גילה שמקל הכסף שלו נעלם. הוא היה בטוח שהעני גנב אותו, רץ אחריו והכה אותו מכות רצח עד זוב דם. רבי אביש קיבל את המכות בשתיקה.

לימים, הגיע אותו סוחר לפרנקפורט ונכנס לשמוע את דרשת הרב. לתדהמתו, הוא זיהה שהרב הגדול הוא אותו "עני" שהכה באכזריות. הוא התעלף שוב ושוב מרוב פחד ובושה. כשהתאושש, ניגש לרב ברעדה לבקש מחילה. רבי אביש, בשיא ענוותנותו, רק אמר לו: "תאמין לי, לא לקחתי את המקל שלך...". זוהי הענווה והשפלות של הצדיקים שהלכו מדלת לדלת. יוסף הצדיק זכה להיות המשביר לכל העולם רק משום שעבר ייסורים, מכות וביזיונות בדרכו.

להחזיק את קמי חצות

כל הדבר הגדול הזה נעשה כאשר אדם הולך ימים ולילות כדי להציל ישיבה, להציל משפחות שרוצים להדיח אותן מעבודת ה', מהתפילה, מחצות ומהתבודדות. אם לא ילכו לעזור לפינה הזו, שהיא ממש נווה מדבר בתוך עולם חשוך, מי יחזיק אותם?

רבי נתן כותב שהגאולה הראשונה הייתה בחצות הלילה, וכך גם הגאולה השלישית והאחרונה תהיה רק על ידי אלה הכשרים והיראים שעומדים כל לילה בחצות.

כדי להחזיק מקום קדוש כזה, שבו אנשים מנדדים שינה מעיניהם ולומדים בחצות, צריך ללכת. ללכת בשלג, בכפור, בלי חשבונות אם הרווחתי או לא. עצם ההליכה היא המביאה את התיקון. גדול המעשה מן העושה – אדם יכול לתת צדקה, אבל מי שמתרים אנשים, הולך מבית לבית ומחזיר אנשים בתשובה דרך הבשורות שהוא מביא, פועל פעולה עצומה פי כמה.

תיקון העקביים והורדת האור לעשייה

זהו התיקון הכי קשה – תיקון הרגליים, תיקון העקביים. על זה נאמר:

"אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ"

לכן מחרפים ומבזים את האנשים האלה, כי נתנו להם את התיקון הקשה בעולם. בזכותם יתקיים "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים". הם ממשיכים את הרגליים של אדם קדמון, שעדיין לא ירדו לעולם העשייה דעשייה. שום צדיק, גדול ככל שיהיה, לא יכול להוריד את האור לעשייה דעשייה, אלא רק אלה שהולכים ברגליהם על העפר, יום ולילה ללא הפוגה.

כאשר הם הולכים למקומות הכי טמאים בעולם, ושומרים שם על העיניים, הם עושים תיקון ששום צדיק לא זכה לו. הסבא מסלבודקה סיפר שבחר ללכת ברחוב סואן במוסקבה בעיניים עצומות לחלוטין, ואמר: "אין תיקון למעלה מזה. זה מכרית ושורף את הקליפות בצורה שאין כדוגמתה."

כמו בני ישראל במדבר, שאם היו הולכים ללא תרעומת היו מכריתים את כל הקליפות מיד ונכנסים לארץ ישראל – כך אותם אלה שהולכים מעיר לעיר, סוגרים להם דלתות, צועקים עליהם ויורקים עליהם, והם מקבלים הכל בשמחה, סוגרים את העיניים ועושים את עבודתם לשם שמים. רק באלה תלויה הגאולה.

שיעור מס' 76