עומק הקריאה שובו בנים: סוד ההתבזות והתשובה מאהבה

שיעור מס' 77 | ליל ו' פר' ויגש, אור לי' טבת תשנ"ז - סעודת יארצייט של מוהרנ"ת בישיבה (המשך ב-78)

בכל יום יוצאת בת קול ומכריזה \

הכרוז היומי: שובו בנים שובבים

הזוהר הקדוש אומר שבכל יום ויום יוצאת בת קול ומכריזה: "שובו בנים שובבים". מי שלא שומע את הבת קול הזו, אינו מבין בכלל בשביל מה אנחנו נמצאים כאן בעולם. הוא לא קולט את המשמעות של הקריאה הזו.

"שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם"

השכינה הקדושה קוראת לנו לשוב. אדם ששומע את הבת קול הזו, מבין שעליו לעשות תשובה. כשאדם באמת שומע את הקריאה "שובו בנים", הוא מבין שכל מטרת חייו היא לשוב אל ה' יתברך.

סוד ההתבזות וההליכה לשדה

כדי לזכות לתשובה האמיתית, אדם צריך להיות מוכן שיצחקו עליו. כולם יעקמו לו את האף, יעשו לו כל מיני מבטים מוזרים עם העיניים – ודווקא כך מתכפרים העוונות. לאדם יש אינסוף עוונות, ועל ידי הבזיונות שהוא סופג בשתיקה, הכל מתכפר.

הגמרא במסכת יומא אומרת שזוהי תשובה מאהבה, תשובה כזו שלא משאירה שום זכר ושום רושם מהחטאים. כדי להגיע לזה, צריכים ללכת לשדות. לפעמים שוכחים ללכת לשדה, באים לחפש סודות גבוהים, אבל פשוט קודם כל צריך ללכת לשדה קצת להתבודד.

מה יש? לא יקרה שום דבר. אפילו אם קר ואנשים מתעטפים בצעיפים ומעילים של סיביר, אם אדם מתחמם טיפ-טיפה מעבודת ה', מה הוא צריך יותר מזה?

"בו לא לגעת" – הגנתו של רבי עקיבא

הגמרא במסכת חגיגה מספרת על ארבעה שנכנסו לפרדס. את בן עזאי זרקו, את בן זומא זרקו, ואת "אחר" (אלישע בן אבויה) זרקו. רצו לזרוק גם את רבי עקיבא. הרי הוא התחיל ללמוד תורה רק בגיל ארבעים! עד גיל ארבעים הוא היה אומר: "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". אי אפשר לקלוט את זה בכלל.

אבל הקב"ה התערב ואמר למלאכים: "בו לא לגעת! אל תפילו אותו, הוא שלי!"

רבנו מגלה בליקוטי מוהר"ן (תורה א') שאם אדם לא אוחז בשורש הנשמה ובכיסא הכבוד, ואם הוא לא אוהב כל יהודי באהבת נפש – המלאכים זורקים אותו. מי יודע כמה כאלה רוצים לזרוק, אבל לפעמים ה' מתערב ואומר: "את פלוני תעזבו". מדוע זכה לכך רבי עקיבא? משום שהוא היה מעביר על מידותיו.

כוחו של המעביר על מידותיו

הגמרא במסכת תענית ממחישה את כוחו העצום של מי שמעביר על מידותיו. מעשה ברבי אליעזר הגדול שירד לפני התיבה בשנת בצורת. הוא אמר עשרים וארבע ברכות (תפילת שמונה עשרה בתוספת שש ברכות של תענית), אך לא נענה ולא ירדו גשמים.

ירד רבי עקיבא לפני התיבה, והוא היה הראשון שהתחיל להגיד את תפילת "אבינו מלכנו". הוא אמר:

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה... אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ לְמַעַנְךָ רַחֵם עָלֵינוּ"

ומיד ירדו גשמים! שאלו כולם: האם אפשר להגיד שרבי עקיבא גדול יותר מרבי אליעזר הגדול? יצאה בת קול ואמרה: "לא! אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו".

מה הפירוש "מעביר על מידותיו"? מלעיגים עליו, צוחקים עליו, עושים לו תנועות זלזול עם העיניים ועם האף – והוא שותק. כשאדם מוכן שיצחקו עליו, הוא מקבל כוח להוריד גשם! אם יש שנת בצורת, אולי מישהו יצחק עליך ובזכות זה תוריד גשם. תצא לשדה, תספוג את הבזיונות, ועל ידי זה תביא שפע לעולם.

הניסיון להחזיר את "אחר" בתשובה

לעומת רבי עקיבא שזכה להגנה, אלישע בן אבויה ("אחר") נפל. התלמוד הירושלמי במסכת חגיגה מתאר את המפגש המטלטל בינו לבין תלמידו, רבי מאיר.

יום אחד ישב רבי מאיר ודרש בבית המדרש בטבריה. לפתע אמרו לו: "רבך בחוץ, רוכב על סוס ביום השבת!". איזה משבר זה לאדם, פתאום הרב שלו נהיה אפיקורס. מי יודע כמה תלמידים איבדו את האמונה בגלל שרבם נפל. אלישע בן אבויה היה רבו של רבי מאיר, אדם גדול מאוד, ולמרות זאת נפל.

רבי מאיר לא התייאש. הוא עזב את הדרשה, עזב את התלמידים, ורץ אחרי הרב שלו בניסיון להחזיר אותו בתשובה.

הרמז של רבי מאיר: כפליים כאיוב

שאל "אחר" את רבי מאיר: "מה דרשת היום בישיבה?". ענה לו רבי מאיר שלמדו את הפסוק:

"וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ"

איוב עבר ייסורים קשים, אך בסוף ה' הכפיל לו כל דבר פעמיים. הוא חי עוד מאה וארבעים שנה בנוסף לשבעים שנותיו הראשונות, וכל ממונו הוכפל.

רבי מאיר לא אמר זאת סתם; הוא רמז ל"אחר". הוא בעצם אמר לו: "תראה, גם אתה בבחינת איוב. הרי מה זה אפיקורס? זה אדם שחי בייסורים. לאדם בלי אמונה אין מה לעשות בעולם. אפיקורס הוא האדם הכי מסכן בעולם – אין לו שום מטרה, שום תכלית. הוא לא יודע בשביל מה הוא אוכל, שותה או חי. אלו הייסורים הכי גדולים שיכולים להיות!"

רבי מאיר ניסה לעורר אותו: "הסתובבת בעולם כמה שנים בלי משמעות, הלכו לך שנים לאיבוד. אבל בוא תעשה תשובה! כמו שה' הכפיל לאיוב את חייו ואת עושרו, כך ה' יכפיל גם לך. הוא יחזיר לך את החיים והשנים שאיבדת".

הוויכוח על הייאוש: האם תמיד אפשר לשוב?

אך "אחר" סירב לקבל את הנחמה. הוא ענה לרבי מאיר: "סלח לי, אבל רבי עקיבא, רבך, לא דרש כך את הפסוק. הוא לא אמר שה' סתם נתן לאיוב חיים כפולים בגלל הייסורים, אלא בזכות המצוות והמעשים הטובים שהיו בידו בראשיתו. איוב היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. אבל אני? אני מעולם לא הייתי תם וירא אלוקים. הייתי תלמיד חכם, אבל לא תם. אז מה פתאום שה' ייתן לי עכשיו חיים כפולים אחרי שהייתי אפיקורס כל כך הרבה שנים?".

רבי מאיר המשיך לנסות ולדרוש את הפסוק "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", כדי להוכיח שאסור לאדם להתייאש לעולם. הוא הביא דוגמאות: אדם שהיה סוחר ופשט את הרגל, יכול לשוב ולהיות עשיר גדול. אדם שלמד תורה ושכח, יכול לחזור ולהיות תלמיד חכם. בכל זה רמז לו: "גם אתה יכול לעשות תשובה!".

אך הוויכוח הדרשני הזה הסתיר תחתיו את השאלה הקיומית העמוקה ביותר: האם אפשר לעשות תשובה מכל מצב? אלישע בן אבויה טען שרבי עקיבא דרש: "טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב בראשיתו". כלומר, רק מי שנולד בקדושה ובטהרה, ויסודותיו היו טהורים, יכול להבטיח שאחריתו תהיה טובה.

"אבל אני," אמר אלישע בן אבויה בייאושו, "הסיפור שלי מתחיל אחרת לגמרי. הסיפור שלי מתחיל אצל אבא שלי, אבויה...". ובכך חרץ את גורלו להישאר בחוץ, בעוד שרבי עקיבא, שידע להעביר על מידותיו ולספוג בזיונות, זכה להיכנס בשלום ולצאת בשלום.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 77

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2