סוד ל"ג בעומר: היציאה מתאוות ממון ובניין המקדש
שיעור מס' 243 | * ליל ג' פר' בחוקותי, אור לח"י אייר תש"ס - ליל ל"ג בעומר בביהמ"ד 'נחמת ציון שובו בנים'
ל"ג בעומר הוא בחינה של יום הכיפורים, בו אנו זוכים להיטהר וללבוש "בגדי ישע". עיקר העבודה ביום זה, בכוחו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, היא העקירה של תאוות הממון – התאווה ההרסנית ביותר המעכבת את הגאולה ובניין בית המקדש.
ל"ג בעומר התשפ"ו — ל"ג בעומר הוא בחינה של יום הכיפורים, שבו כל העוונות נהפכים לזכויות. על ידי השמחה, החיצים, המדורה וההתכללות בנשמת רבי שמעון בר יוחאי, זוכים להיכנס לפני ולפנים. ביום זה מתקיים הפסוק:
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי"
כל אחד פושט את הלבושים הצואים וזוכה לבגדי ישע, לבגדי פאר בכל הגוונים המאירים. על ידי המדורה של ל"ג בעומר, "כתנות העור" של אדם הראשון נהפכות חזרה ל"כתנות אור". הלבושים שמכסים על כל הפגמים הופכים ל"אנפין נהירין" (פנים מאירות), וזוכים ללבושים חדשים לגמרי ולתיקון העיניים מכל הראיות האסורות.
לשנוא את הממון בתכלית השנאה
העיקר בל"ג בעומר הוא לצאת מחמדת הממון. אם רוצים שתהיה איזושהי השגה בצדיק, חייבים לשנוא את הממון בתכלית השנאה. צדיקים גדולים לא היו מלינים ממון כלל. רבי שמעון בר יוחאי היה במערה, לא היה לו בית ולא היה לו כלום. אך מכיוון שהיה נקי מתאוות ממון ובוטח בה' – נברא לו מעיין ונברא לו חרוב.
בל"ג בעומר ניצולים מתאוות ממון, שעליה אומר רבנו (בתורה ל') שצריכים לשנוא אותה בתכלית השנאה כדי להגיע ל"בת עין", ל"לבת אש". כל זמן שהאדם נמצא בתאוות ממון, הוא נמצא ב"סטרא דמותא" (צד המוות). עד שהוא אוהב כסף וחושב שהכסף יעזור לו, הוא נמצא בסטרא דמותא, וזה גרוע מכל התאוות. בכל תאווה אחרת האדם מתבייש, אך בתאוות ממון אין לו שום בושה, וזה היה הסיבה לחורבן בית המקדש.
בית המקדש הוא העיניים של עם ישראל, כפי שנאמר:
"וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים"
לכן בל"ג בעומר זוכים לכל שבעים הפנים של התורה, כנגד שבעים הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית בבית המקדש. אם אנחנו רוצים שייבנה בית המקדש, אנו חייבים לצאת מתאוות ממון.
סוד יריית החיצים: עלייה משערי הטומאה
רבי ישראל משקלוב אומר שעל ידי מנהג יריית החיצים בל"ג בעומר, יוצאים ממ"ט (49) שערי טומאה ועולים למ"ט שערי קדושה. המילה "חץ" מרמזת לאור ה"צח" והצחצחות. על ידי החיצים זוכים לאור הפנים, ומתוך כך זוכים לכל הפרנסה שבעולם ולכל השפע, בבחינת "לחם הפנים".
עיקר חורבן בית המקדש היה על ידי חטא עבודה זרה, ועבודה זרה כיום היא הרצון לכסף. כל מחשבה על כסף היא פגם של עבודה זרה, בבחינת:
"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב"
על פגם זה נחרב המקדש, ועל כך נאמר: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם". המילה "אלה" רומזת לחטא העגל ("אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"). "עיני עיני" רומז לשתי העיניים שפוגמות כשהאדם רואה כסף ומתאווה לו. על ידי תאוות הממון האדם נופל נפילה אחר נפילה, מאבד את מ"ט שערי הקדושה ונופל למ"ט שערי טומאה.
קץ הפלאות והבושה הנעלמת
חבקוק הנביא שאל:
"עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?"
כל זמן שבני אדם שקועים בתאוות ממון, הקץ נפלא, נסתר ונעלם מעין כל. מדוע הקץ כל כך נעלם? הכל בגלל פגם עבודה זרה של תאוות ממון, שהיא ירידה כפולה. בכל תאווה אחרת בעולם, האדם מתבייש. אם תפסו אותו, עושים לו בזיונות יומם ולילה, והוא יודע שזו בושה. הבושה עצמה מחזירה אותו בתשובה ומקטינה את החטא.
אבל תאוות ממון נסתרת ונעלמת מעין כל. אדרבה, האדם מתפאר בה! הוא מתגאה שיש לו מיליארדים, ואומר זאת בפרהסיא ובגלוי. מי שנפל לתאוות ממון כמעט ואין לו סיכוי לצאת מזה. הוא בכלל לא יודע שזו תאווה, הוא לא יודע שזה בזוי. הוא שוכח שבת קול מכריזה ארבעים יום קודם יצירת הוולד שיהיה לו בית, שדה ופרנסה. הכל מוכרז מראש, אך על ידי תאוות הממון הוא מאבד את הבת קול ומרחיק מעצמו את הישועות.
חרב התפילה ובניין המקדש
בסיפורי מעשיות (במעשה מבעל תפילה), המלך אמר לגיבור שמכל התאוות אפשר לצאת, כי האדם מתבייש בהן. אך מתאוות ממון, שבה האדם מתפאר, אפשר לצאת רק על ידי "חרב התפילה", כפי שנאמר:
"רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם"
חרב פיפיות היא חרב המושחזת משני צדדיה – פעמיים "פיו" (ע' ועוד ע'), שהם 140 קולות של צעקה בתפילה. רק על ידי הצעקה והניגונים אפשר לצאת מהתאווה הזו.
עיקר הגאולה תבוא על ידי צדיק האמת, שהוא בחינת משיח ורבי שמעון בר יוחאי. הוא זה שיוציא אותנו מכל התאוות. ברגע שעם ישראל יצא מתאוות ממון, מיד באותו רגע ייבנה בית המקדש, ולא יהיו עוד שום תאוות. אז נזכה לשפע אמיתי ולנחמה בכפליים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", במהרה בימינו אמן.
חלק 1 מתוך 4 — שיעור מס' 243