פרשת בהר-בחוקותי - סוד הרצוא ושוב והארת הרצון

סוד הרצוא ושוב: מסע הצמיחה של האדם

"כל החיים זה כאלה זיגזגים, רגע אחד זה עליה, רגע שני זה ירידה, וכל הזמן זורקים את האדם, זורקים מטלטלים אותו, ואחרי זה הנה הנה יש ישועה מאד גדולה ופתאום שוב ירידה וכו' וכו'."

האדם בעולם הזה, כל העבודה שלו מנוהלת על פי רצוא ושוב. מה פירוש רצוא ושוב? רצוא זה פירושו לרוץ אל ה'. אי אפשר להיות עם ה' כל הזמן, אפשר להישרף. היינו עם ה' בהתבודדות, בתפילות, בבכיות, היינו עם ה' בשירים, בריקודים, אומרים לה' תודה כל הזמן. עכשיו צריך לרוץ לאכול, או לקנות, או לבנק, או להיות קצת עם הילדים, צריך לעשות משהו.

אי אפשר להיות כל הזמן ברצוא, רצוא ושוב, רצוא ושוב. וכשהוא שב, לאן הוא שב? למציאות הפשוטה, הנמוכה שלו, עם כל המחשבות הטורדניות, עם הדאגות, עם הישות שלו, עם הגאוה שלו. אדם יכול לחשוב שמגיע לו את כל העולם, והוא צריך את זה והוא צריך את זה והוא כל הזמן חושב, כל אחד והמחשבות שלו.

אבל אז הוא מקבל איזה מכה, או איזה הארה, איזה הבנה, קורה לו משהו והוא מבין - גמרנו, צריך לרוץ אל ה', אין לי ברירה. ואז הוא מתחיל שוב לרוץ אל ה'. וכשהוא חוזר עוד הפעם למטה, בשוב, בירידה, הוא כבר לא חוזר לאותו מקום שהיה בפעם הקודמת. כי הוא מתקדם.

כל פעם שיש לו רצוא ושוב אז זה לא אותה תנועה, הוא מגיע בישוב קצת פחות למטה כי הוא כבר עשה משהו, הוא כבר הגיע לאיזה השגה. אז אפילו שהוא נמצא עכשיו באכילה, בשתיה, בעבודות שלו, בדברים הפשוטים, אבל היום הוא כבר לא חושב כמו שהוא חשב אתמול. כבר יש לו עכשיו עוד השגה. וככה זה כל הזמן, באופן כזה. זה תהליך הצמיחה, ככה אדם צומח.

שמיטה ויובל: התגלות הארת הרצון

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה', ו')

שמיטה ויובל הם בחינת שבת, בחינת הארת הרצון, ועל כן הכל הפקר. זה רמז על הארת הרצון, שמתפשט הארת הרצון כל כך, עד שאין אחד מקפיד לצמצם בשלו רק הכל הפקר. כי אין שום צמצום כלל רק רצון פשוט בכל העולם.

ואז המצוה להניח אפילו לבהמות לאכול תבואת השדה, כל שכן "ולבהמתך וכו' תהיה כל תבואתה לאכול", כי עיקר הארת הרצון הוא על ידי האכילה, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (ליקוטי מוהר"ן תורה ז'). וזה שאמרו רבותינו ז"ל לענין שביתת בהמה "תן לו נייחא", שיהיה תולש ואוכל.

היינו כי על ידי האכילה מתגלה הארת הרצון, והעיקר על נפש המגולגל שהוא אדם ממש, שעליו מאיר הארת הרצון כדי לנקותו ולהעלותו.

(ליקוטי הלכות, הלכות שכירות פועלים ב', ה')

מדוע עונשה של השמיטה הוא גלות?

"אז תרצה הארץ את שבתתיה..." (ויקרא כו', לד')

שנינו במסכת שבת (לג ע"א):

"בעון השמיטה (כאשר אינה נשמרת כראוי) באה גלות לעולם, ומגלים אותם, את ישראל (מארצם), ובאים אחרים ויושבים במקומם (בארץ ישראל)".

נשאלת השאלה, מדוע נענשים ישראל על אי-קיום מצות שמיטה דוקא בעונש של גלות מהארץ? מסבירים זאת חכמי ישראל, שבקיום מצות שמיטה מעידים אנו, קבל עולם, שאיננו בעלי הארץ, אלא אנו יושבים עליה בחסד שמים, וניתנה לנו הרשות מאת ה' יתברך לעבדה ולשמרה.

ועוד מראים אנו בכך, שהארץ נתנה כפיקדון לשש שנים נוספות, וכן הדבר מידי שמיטה (כל שבע שנים). אבל, בשעה שישראל מבטלים חלילה את מצות השמיטה, בניגוד לדבר ה' - כאילו מפגינים הם קבל עולם שהם בעלי הארץ, ואין מרות-שמים עליהם. משום כך נענשים הם בגלות מן הארץ – מידה כנגד מידה.

המתקת הדינים: קללות שהופכות לברכות

הצדיק רבי נחום מצ'רנוביל ביקר פעם, בשנות נעוריו, אצל הבעל שם טוב הקדוש, בשבת פרשת "בחוקותי". בתום תפילת שחרית ניגש הבעל שם טוב לקרוא את הפרשה כדרכו בקודש, וכשהגיע לפסוקי התוכחה שבפרשה, הזמין את רבי נחום לעלות לתורה.

ברגע הראשון חלשה דעתו של רבי נחום, שדוקא אותו "כיבדו" בעליה זו של פסוקי הקללה. אולם משהחל הבעל שם טוב בקריאת הפסוקים, הרגיש רבי נחום - שסבל ייסורים ממחושי גוף שונים - שעם קריאת כל פסוק מהתוכחה מסתלקים והולכים ממנו הכאבים והמחושים הקשים אחד אחד.

וכשסיים הבעל שם טוב לקרוא את פסוקי התוכחה, חש רבי נחום בגופו מידה רבה של חיות ורעננות, כאילו נברא מחדש. עד זקנה ושיבה היה מזכיר רבי נחום מצ'רנוביל את טעמה המיוחד של אותה השבת, ששהה במחיצתו של רבי ישראל בעל שם טוב, ובזכותו של צדיק הדור נהפכו לו כל הקללות שבפרשת "בחקתי", לברכות.

איסור ריבית ותחיית המתים

"אל תקח מאתו נשך ותרבית..." (ויקרא כה', לו')

שנינו במדרש רבה:

"אמר הקב"ה: מי שחי (שהתפרנס) בריבית בעולם הזה ־ לא יחיה בעולם הבא".

בענין זה מספרים חסידים: פעם אחת, בפוזנה שבמערב פולין, הלך לעולמו אחד מעשירי העיר, שהתפרנס כל ימיו מהלוואות בריבית קצוצה. תבעו אנשי חברת קדישא סכום כסף גדול מאד תמורת הקרקע, שהועידו לאותו נפטר בבית הקברות. חרה הדבר ליורשי הנפטר, וברוב זעמם פנו בתלונה חריפה אל ראש המשטרה הנוכרית שבעיר.

הלה לא השתהה הרבה, וציווה להזמין ללשכתו את רבי עקיבא איגר, רבה המהולל של פוזנה בימים ההם, כדי שיסביר לו את פשר הדרישה הכספית הגבוהה של חברת קדישא ממשפחת המלווה בריבית. אמר רבי עקיבא איגר לראש המשטרה: אנו, היהודים, מאמינים באמונה שלמה בתחיית-המתים, וממילא עתידים כל הנפטרים להחזיר את חלקות קבריהם, לאחר שיקומו לתחיה.

אולם, חכמינו הקדמונים קבעו, שהמלווים בריבית לא יקומו בתחיית המתים יחד עם מתי ישראל. יוצא אפוא, שהנפטר שלפנינו - שהיה מלווה בריבית שנים רבות - נוטל את קרקע קברו לצמיתות. כיוון שכך, מן הדין הוא שהממונים על בית הקברות יטלו מיורשיו סכום כסף גדול במיוחד תמורת קברו. הסבר זה של הגאון הישיש נראה בעיני ראש המשטרה הנכרי, והלה גמר בדעתו שלא להתערב עוד באותו סכסוך שבקהילה.