סוד הכיסופים: עוצמת ההארה של החתן והכלה

שיעור מס' 205 | יום ד', פר' נצבים וילך כ"א אלול תשנ"ט - שבע ברכות

מאמר עמוק על מהותה הרוחנית של החתונה היהודית, המקבילה למעמד הר סיני. הרב מסביר כיצד הכיסופים העצומים של החתן והכלה להשם גורמים לנשמתם לפרוח, ואת סוד אורה הגדול של הכלה השורף את כל הטומאה.

הפסוק אומר: > "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". ישנה מדרגה של דביקות בהשם, שבה האדם מגיע לכאלו כיסופים וגעגועים עד שנשמתו פורחת ממנו. החידוש העצום שעליו מדבר הפסוק הוא שאף על פי שאתם מגיעים לכזו דביקות עצומה – בכל זאת אתם נשארים בחיים. זהו פלא גדול.

כאשר חתן וכלה עומדים תחת החופה, אלו שמהם עתיד לצאת משיח בן דוד, הם מגיעים לכאלו כיסופים וגעגועים להשם יתברך, עד שהחידוש הוא שהם נשארים בחיים. חתונה היא כמו מתן תורה, ממש כמו עשרת הדיברות. תחת החופה שומעים את חמשת הקולות של מתן תורה, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי. חתונה היא בחינת תחיית המתים – הנשמה פורחת מרוב כיסופים וגעגועים להשם, ואף על פי כן נשארים בחיים.

פריחת הנשמה מרוב געגועים

כאשר צדיקים אמיתיים אומרים דברי תורה, הנשמה של השומעים יכולה לפרוח. מסופר על אודל, בתו של הבעל שם טוב, שכאשר הייתה שומעת את התורה של הרבי, הגוף כבר לא ידע מה קורה איתו. הכל היה אצל הרבי, הנשמה הייתה אצל הרבי, וכשהוא אמר תורה – הנשמה יצאה ופרחה.

כך גם היה אצל תלמידים ששמעו תורה. פעם הגיע רבי שמואל מקאמינקא לרבי ברוך ממעז'בוז', וכששמע אותו אמר בהתפעלות: "כזו תפילה וכזו תורה עוד לא שמעתי מעודי!". רבי ברוך הקפיד על ההתפעלות החיצונית הזו, כי התורות הללו לא היו סתם "חידושי תורה" – זו הייתה התורה בעצמה, תורה כזו שהנשמה הייתה פורחת ממנה.

הפלא של דור המדבר

משה רבינו התפלא על דור המדבר: איך הם נשארו בחיים בכלל? הם ראו כאלו דברים, שמעו כאלה קולות, ראו את מתן תורה ואת ענני הכבוד. "אני לא יודע איזה כוחות היו לכם להחזיר את הנשמה לגוף שלכם", התפעל משה רבינו.

בכל דיבור ודיבור ששמעו מפי הגבורה פרחה נשמתם, ובא מלאך והחזיר להם אותה. זו הייתה הגדלות של דור המדבר. הם ראו ענני כבוד ועמודי אש – ביום עמוד אש לבנה ובלילה עמוד אש אדומה. ולמה הם הוקפו באש? משום שכל דור המדבר היה אש. הלבבות של כל יהודי ויהודי בערו כאש להשם.

לחזור לאור של גן עדן

בשבע ברכות אפשר להגיע לאותם כיסופים וגעגועים של דור המדבר. אנו מברכים "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". בחתונה אנו חוזרים לבריאת העולם, לעולם האצילות, למצב של גן עדן מקדם לפני חטא אדם הראשון, למקום שבו אין גופות כלל אלא רק נשמות שנכלות להשם.

רבינו ז"ל מסביר שאדם הראשון לא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו מרוב אור. הזוהר הקדוש אומר שהאור של חוה היה גדול פי כמה מהאור של אדם הראשון. האר"י הקדוש מסביר שחוה האירה ב-370 ריבוא נהורין (אורות), ואילו אדם הראשון האיר רק ב-150 ריבוא נהורין – פחות מחצי.

מדוע הכלה מאירה יותר מן החתן? משום שלכלה יש דבקות גדולה יותר. הכלה כלתה נפשה להשם, והיא נכספת אליו בכיסופים אמיתיים עוד יותר מהאיש. מהיום שהיא נולדה יש בה רק כיסופים וגעגועים להשם.

אש הכיסופים השורפת את הטומאה

אם החתן יודע להעריך איזו כלה כשרה הוא מקבל, איזה אוצר של כיסופים וגעגועים יש בה, הוא מבין את העוצמה הרוחנית של הבית שהוא בונה.

על כלה כזו, שכלתה ונכספה להשם בבחינת > "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי", נאמר בסוד התכלת: "דאכלי כולה ושצי כולה" (שאוכלת הכל ומכלה הכל).

כאשר יש כזו כלה, שהגוף שלה נשרף ונכלה מרוב געגועים להשם, אזי כל הסטרא אחרא נשרפת ונכלית. האור העצום של הכיסופים שורף את כל הטומאה, ולא נשאר ממנה זכר. על ידי שהחתן והכלה נכספים יחד להשם, הם זוכים לכלות את כל הרע ולהמשיך לעולם את כל החכמות, השכלים וההארות העליונות ביותר.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 205

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2