סוד השפלות והריקודים: הדרך להשראת השכינה

שיעור מס' 205 | יום ד', פר' נצבים וילך כ"א אלול תשנ"ט - שבע ברכות

על ידי ריקודים ומחיאת כפיים מתוך שפלות אמיתית, האדם מבטל את הגאווה וממתיק את כל הדינים. האישה, שהיא בחינת השכינה, רואה את פנימיות הבעל ועוזרת לו להגיע לענווה, כפי שדוד המלך השפיל עצמו בריקודים לפני ה' למרות ביזיונותיה של מיכל.

החתונה היא מעמד של מתן תורה: הנרות הם הלפידים של מתן תורה, התזמורת היא הקולות, ושבע הברכות הן ההמשך – שבעה ימים של מתן תורה, שבעה מקיפים ושבעה קולות. על ידי הריקודים והמחאת הכף אפשר להודיע לכל העולם שיש ה' בעולם. עיקר גדולתו של הקב"ה היא שגם אומות העולם ידעו שיש אלוקים שליט ומושל. לכן אומר הזוהר הקדוש על יתרו, שכאשר הוא חזר בתשובה והכריז "כי עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים", כל העם חזר בתשובה בעקבותיו, ושמו של הקב"ה התייקר והתעלה בעולם.

בחינת יעקב: להוריד אלוקות על ידי שפלות

כדי להודיע לעולם שיש הקב"ה, צריכים את הבחינה של יעקב אבינו. יעקב הוא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". אומר ה'נועם אלימלך' על הפסוק:

"נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב" (תהלים קי"ט, קי"ב)

הבחינה של יעקב היא שהוא תמיד "עקב". אברהם ויצחק הגיעו למדרגותיהם, אך יעקב תמיד נשאר בבחינת עקב. "אם אדם יודע שהוא תמיד עקב, שהוא תמיד הסוף ויותר נמוך מכולם, אז הוא יכול להוריד אלוקות בעולם."

הגמרא במסכת סוטה (דף ה') דורשת את הפסוק "אֶשְׁכּוֹן אֶת דַּכָּא" – הקב"ה יורד אל האדם המדוכא ושפל הרוח. כל אדם שיש בו גסות הרוח, לבסוף מתמעט, כמו שנאמר "וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ". אדם שנכנס לשדה מלקט קודם כל את השיבולים הגבוהות ביותר; כך אדם שחושב שהוא הכי גבוה, נמצא בסכנה שילקטו אותו ראשון חס ושלום. לעומת זאת, הקב"ה הניח את כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, שלא גבה למעלה. הוא הניח את כל האילנות הטובות ונגלה בסנה – עץ של קוצים. כשאדם מרגיש שהוא כולו קוצים, הוא ראוי להשראת השכינה.

האישה היא השכינה: המראה של גאוות הבעל

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף צ"ח) אומרת: "גבר יהיר ולא ינווה" – אדם בעל גאווה אינו מוצא מנוחה בנווה שלו, בביתו. האישה לא נותנת לבעלה מנוחה כשהוא מלא בגאווה. היא לא יכולה לקבל אותו, להתבטל אליו או לשמוע בקולו כל עוד הוא מתגאה.

"האדם כלפי חוץ יכול לשחק שהוא עניו ושפל, אבל האישה רואה את האמת. שום גאווה של הבעל היא לא יכולה לסבול." רק כשהוא בענווה ובשפלות, היא יכולה להתבטל אליו. רבינו אומר שהאישה היא בחינת השכינה. מסיפורי הדברים של הנשים אפשר לדעת את מצב השכינה. לכן מרדכי היה מתהלך בחצר בית הנשים בכל יום "לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר" – כי אסתר היא השכינה, ודרך דבריה הוא ידע את מעמד השכינה.

לאורך כל הדורות, האישה הצדקת של הדור הייתה בחינת השכינה: שרה, רבקה, רחל ולאה. שרה הייתה גדולה מאברהם בנביאות, ורבקה הייתה גדולה מיצחק. גם לאה הייתה גדולה מיעקב בנבואה – מיד כשנולד ראובן, היא קראה לו בשם זה כי ראתה ברוח קודשה שהוא עתיד להציל את יוסף מהבור, למרות שיוסף ייקח ממנו את הבכורה. יעקב לא ראה זאת, ולכן עשה ליוסף את כתונת הפסים, אך הכל היה בהשגחה כדי שעם ישראל ירד למצרים ויוסף ישבור שם את כל הטומאות.

ביטול היצר הרע והמתקת הדינים על ידי ריקוד

רבינו אומר שהצדיקים כבר ביטלו לנו את כל הטומאות. כל היצר הרע שיש היום הוא רק אחיזת עיניים, כוח המדמה, קורי עכביש. "אין בכלל יצר הרע, זה סתם שיעמום, עצבות והפקרות. ברגע שאדם לומד, מתפלל ונוסע לקברי צדיקים, הוא מבטל זאת." העיקר הוא לא לתת ליצר הרע מנוחה, לעייף אותו על ידי תפילות, תשבחות, שירים וריקודים.

החיד"א אומר שאי אפשר לבטל את העבודה הזרה אלא על ידי שירה וריקודים. כל אדם שלא רוקד, זה רק בגלל הגאווה שלו, והגאווה היא בחינת עבודה זרה שמביאה חרון אף לעולם. ה'בן איש חי' מסביר מדוע ריקוד ממתיק את הדינים: כשאדם מתחיל לרקוד ולהסתובב, אפילו המלאכים והמקטרגים בשמיים מתחילים לצחוק.

"אדם לומד – יש לו גאווה, הוא מתפלל – יש לו גאווה. ריקוד זה הדבר היחידי שבו אין גאווה." כשאתה מסיים להתפלל ועושה כמה סיבובים, כולם בשמיים מתפקעים מצחוק, ועל ידי זה מתבטלים כל הדינים והקטרגורים מעל האדם.

ריקודי דוד המלך וביזיונות מיכל

המדרש מתאר את הריקודים העצומים של דוד המלך בעת העלאת ארון הברית. דוד היה "מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז" – צועק בקולות, ו"מְפַזֵּז" – לבוש בבגדי זהב מופז שהיו מצלצלים כפעמונים. הוא היה קופץ לגובה, עושה שמיניות באוויר והופך את הספירות, ולא היה אכפת לו מה יגידו עליו.

כאשר חזר דוד לברך את ביתו, יצאה לקראתו אשתו מיכל בת שאול. מיכל לא הייתה אישה פשוטה; הגמרא במסכת עירובין (דף צ"ו) אומרת שמיכל בת כושי הייתה מניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים, היו לה השגות עצומות. אך כשהיא ראתה את דוד רוקד כך, היא ביזתה אותו לעיני כל ישראל וטענה שאביה, שאול המלך, מעולם לא התנהג בחוסר כבוד כזה.

אך דוד המלך ענה לה מתוך שפלות עצומה: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת" – כמה שהשפלתי את עצמי בריקודים, עדיין לא השפלתי את עצמי מספיק. הייתי מוכן לרקוד ולהשפיל את עצמי עוד יותר לכבוד השם יתברך.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 205

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)