סוד השכל האלוקי: מהשכמת הבוקר ועד לל"ב נתיבות החכמה

שיעור מס' 242 | קלטת 242 *שיעור א': מוצש"ק פר' שמיני כ"ו אדר ב' תש"ס *שיעור ב': בבית הרב שיעור לחבורת "בני תורה" חלק ב' שיעור מס' 1

מאמר מעמיק המבאר כיצד הקימה לפני עלות השחר ומציאת נקודות טובות פותחות לאדם את שערי ההשגה. דרך סודות שם הוויה ול"ב נתיבות החכמה, מתבאר ההבדל בין לימוד תורה המביא לדבקות, לבין לימוד חיצוני המוליד גאווה, וכן הסוד העמוק שמאחורי מכירת יוסף.

הטור מתחיל את ספרו בהלכה: "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר". אולם, השולחן ערוך פותח במילים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר". מדוע? משום שמידת הנמר מסמלת עזות. בזמן הטור עוד היו אנשים קדושים וטהורים שידעו להשתמש במידה זו כראוי, אך היום אסור להשתמש במידת העזות, אלא רק במידת הגבורה של הארי. קרוב לוודאי שאדם עם מידת עזות יתחצף לאנשים מבוגרים וחשובים ממנו, יחשוב שהוא צדיק ויבעט ברבותיו.

לכן, השולחן ערוך פותח בארי – שאדם צריך להיות גיבור חיל, לא לישון, ולעמוד בבוקר לעבודת בוראו. "הוא צריך לקום לפני השחר, כמו שאמר דוד המלך: 'אני מעורר השחר' – ולא השחר מעורר אותי."

מי שקם לפני עלות השחר, הוא השולט על כל מה שקורה באותו יום. הוא זה שמנווט ומשפיע על היום. לעומת זאת, אדם שקם אחרי עלות השחר, דומה לאדם שקופץ על רכבת באמצע הנסיעה. הרכבת כבר התחילה לנסוע לפני עלות השחר; אם יש לו מזל הוא יצליח לחדור לתוכה, אך הוא ייחבט ויקבל מכות. אם אין לו מזל, הוא עלול ליפול תחת הגלגלים חס ושלום. זה מה שקורה לאדם במשך היום כשהוא לא קם בשעתיים שלפני עלות השחר – הוא נדרס תחת גלגלי מרוץ החיים.

סוד הניגונים והנקודות הטובות

אדם שאינו מחובר, מסיח דעת מהשם יתברך ברגע אחד של גאווה. אומרים לו: "יתוש נברא לפניך, מה אתה מתגאה?". רבנו נחמן מברסלב מסביר בתורה י"ז, שמי שרואה את השבח והנקודה הטובה בכל יהודי ויהודי, מגלים לו את כל פרטי הבריאה – מהאריה שבמרכבה ועד ליתוש.

האריה מסמל את מידת היראה והגבורה העליונה, ואילו היתוש (שהוא בגימטריה פעמיים "נחש") מסמל את המקומות הנמוכים ביותר. על ידי מציאת הנקודות הטובות, אדם לומד כיצד להרים את כל הבריאה כולה, ואפילו אדם שנפל לבחינת נחש – אפשר להחזיר בתשובה ולמצוא לו תיקון.

בתורה רפ"ב מסביר רבנו שכל הניגונים נוצרים רק מהנקודות הטובות. "כל מי ששר והשירה שלו לא באה מהנקודות הטובות שהוא מוצא בכל יהודי, בסוף הוא יוצא מדעתו." כך קרה לקומפוזיטורים הגדולים של אומות העולם. כשהגיעו הבעל שם טוב ורבנו לעולם, הם פתחו את כל היכלי הנגינה. השפע הזה ירד לעולם, ואותם מלחינים הצליחו לחבר בשבוע אחד יצירות שהיום לא מחברים בחמישים שנה. אך מכיוון שהם לקחו את הניגונים ללא דעת וללא חיבור לנקודות הטובות, הנגינה ירדה לסטרא אחרא והם השתגעו מזה.

כל עניין עבודת השם צריך להיות בשירים, בניגונים ובריקודים, כפי שנהג רבי צבי מרימינוב. כאשר אדם מוצא נקודה טובה בכל יהודי, מתחילים להתעורר אצלו ניגונים דקדושה, ועם הנקודות הללו הוא בונה את אותיות התפילה והזמירות שלו.

שיוויתי ה' לנגדי תמיד

ישנם אנשים שכל שמחתם נובעת מכך שהם מרגישים טובים יותר מאחרים. יש לאדם בראש "מחשב אוטומטי" שעושה מיליוני פעולות בשנייה, משווה אותו לכל מי שהוא מכיר, ומשכנע אותו: "פלוני ככה ופלוני ככה, ממילא אני הכי צדיק, הכי חכם והכי קדוש מכולם".

אך האמת היא, שברגע שאדם יוצא מכל התאוות שלו, מפגמי העיניים ומפגמי המחשבה, הוא יוצא מכל הקליפות והמוח שלו נהיה מוח אלוקי. אז הוא משיג חכמה עצומה, שעליה אמרו התנאים:

"אילו כל האגמים דיו, והאנשים לבלרים, והשמים יריעות והעצים קולמוסים – אי אפשר לכתוב את קצה החכמה שהתנא היה משיג בכל שנייה ושנייה."

ההלכה השלישית בשולחן ערוך היא: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". זו הייתה הנהגה פשוטה של כל יהודי ירושלמי של פעם – לא להסיח דעת משם הוויה אפילו לשנייה אחת. אדם לומד ומתרכז בלימוד, ובשעת הלימוד אסור לו להסיח דעת מהתוספות, מהרש"י ומהראשונים. אך השאלה היא מה קורה כשהוא מרים את הראש מהספר.

"איך שאתה מרים את הראש מהגמרא, אתה צריך לראות שם הוויה מול העיניים. זה סימן שלמדת בקדושה. אם לא, אתה יכול ללמוד מיליון שנה ורק לפרנס את הסטרא אחרא."

ל"ב נתיבות החכמה

בספר 'שער הארזים' מוסבר הסוד של ציור שם הוויה מול העיניים. כאשר מציירים את שם הוויה במילוי יודי"ן (שם ע"ב) עם האות אל"ף באמצע, האל"ף הזו, שבאה מאימא עילאה, מחלקת את האות וי"ו לשניים. על פי הסוד, החלוקה הזו יוצרת את ל"ב (32) נתיבות החכמה.

מהן אותן נתיבות חכמה? אלו הם 32 סוגי שכלים שאדם יכול לזכות בהם. ביניהם: שכל מופלא, שכל מזהיר, שכל מקודש, שכל נבדל, שכל טהור ושכל מתנוצץ. אם אדם רואה שם הוויה מתנוצץ, הוא זוכה ל'שכל מתנוצץ'. ישנו גם 'שכל הרצון' – אדם שכולו רק רצון לה', בגימטריה "רצון משה".

השכל הגבוה מכולם הוא 'שכל תמידי' – שכל שלא פוסק מלהאיר אפילו לשנייה אחת.

סוד נעלי השכינה ומכירת יוסף

לצערנו, לעיתים אדם לומד שעות רבות, אך מיד לאחר מכן הוא מתחיל לדבר סרה באחרים: "פלוני רשע, פלוני טיפש, בגלל פלוני אני לא יכול ללמוד". כפי מספר השעות שהוא למד, כך יש לו כוח לדבר לשון הרע על השני.

רבנו מסביר בתורה י"ב שדבר זה קורה משום שהתורה אינה יכולה לסבול אותו. מכיוון שאין לו את הקדושה והטהרה הראויה, התורה גורמת לו "להקיא" אותה החוצה בצורה של דיבורים רעים. אולם, הצדיקים האמיתיים יודעים לקחת את אותן "הקאות" של תורה, לברר אותן, ולבנות מהן מחדש את קומת השכינה, ועל ידי זה הם זוכים להשגות נפלאות שלא היו מעולם.

הדבר קשור לסוד עמוק במכירת יוסף. התורה מספרת שהאחים מכרו את יוסף "בעבור נעליים". נשאלת השאלה: האם מישהו מוכר את אחיו בשביל זוג נעליים? מסביר ספר 'פלח הרימון' שהכוונה כאן היא ל"נעלי השכינה" – המלאכים מטטרו"ן וסנדלפו"ן, שדרכם מתלבשת השכינה בימי החול.

יוסף הצדיק היה בבחינת "נער", וזכה שיתעבר בו המלאך מטטרו"ן. האחים, שהיו גדולי עולם ולמדו תורה אצל יעקב אבינו שנים רבות, ראו שיוסף הצעיר זוכה להשגות עצומות ולוקח את כל "נעלי השכינה". הם הרגישו שהוא תופס את מקומם הרוחני.

"הם אמרו: אנחנו המבוגרים לומדים אצל אבא כל כך הרבה שנים, פתאום הוא נולד ותופס את המקום שלנו, ואבא מגלה את הכל ליוסף."

ממש כפי שישמעאל ירה חיצים על יצחק – לא מתוך שיגעון פשוט, אלא משום שראה שיצחק משיג את כל סודות המרכבה ו"קשת הברית", והרגיש שיצחק לוקח את מקומו הרוחני. כך גם האחים דנו את יוסף כ"רודף" רוחני, ומכרו אותו כדי לזכות בחזרה באותן "נעליים" עליונות.

כדי לזכות באמת לכל אותם שכלים נפלאים ול"ב נתיבות החכמה הנמשכים משם הוויה, על האדם לזכך את עצמו. על כך בדיוק מרחיב הרמב"ם בהקדמתו לפרק 'חלק' במסכת סנהדרין, שם הוא מבאר את העיקרים והאמונות שיביאו את האדם להשגת השכל האלוקי השלם.

שיעור מס' 242