סוד השפלות והמוחין: המפתח להשגת תענוג רוחני

שיעור מס' 257 | ארכיון קלטת מס' 257 * בוקר יום ה' פר' עקב, ט"ז מנחם אב תש"ס - בישיבה * בוקר יום ו' פר' עקב, י"ז מנחם אב תש"ס - בישיבה שיעור א'

ענווה ושפלות אינן רק מידות מוסריות, אלא התנאי ההכרחי להשגת שכל אמיתי, דביקות ותענוג רוחני. ככל שאדם מבטל את ישותו והופך ל'אין', כך הוא מתחבר לאינסוף, זוכה לטעום מעין עולם הבא, ונשמתו מקיפה את העולם כולו.

רבנו הקדוש אומר בתורה ע"ב (חלק שני): "דע שלראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאוד". אפילו כשלא שומעים שום תורה, עצם הראייה וההסתכלות על פני הצדיק היא דבר עצום, כי על ידי זה מקבלים את הענווה. אפשר לקבל את הענווה של משה רבנו עליו השלום רק מלהביט בצדיק.

אמנם, אם זוכים לשמוע תורה זו מעלה יתרה, ותורה 'לשמה' היא מעלה יתרה עוד יותר, אך כל תנועה של הצדיק היא רק ענווה ושפלות. לכן, גם כשאין שומעים תורה, הראייה לבדה פועלת את פעולתה. על ידי שאדם רואה את עצמו עם הצדיק האמיתי, שכל תנועותיו הן ענווה, הוא יקבל את הגדולה – והכל לפי מידת השפלות שלו.

הגדולה האמיתית טמונה בשפלות

כל גדולה אמיתית נמדדת רק לפי השפלות. משה רבנו, שהיה עניו מכל האדם, זכה להמשיך את הגדולה לכל אחד ואחד. ככל שאדם יעבוד יותר על שפלות, כך הוא יזכה יותר לגדולה. משה קרן עור פניו מרוב השפלות והבושה שהייתה לו.

כך מצינו גם אצל השם יתברך, שהוא מקטין ומשפיל את עצמו עד אלינו. חז"ל אומרים:

"כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא את ענוותנותו" (מגילה לא.).

הקב"ה משפיל את עצמו עד אין סוף. הוא רואה בריות חוטאות ושפלות, ואף על פי כן הוא "שׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". הוא מוריד את עצמו לכל אחד ואחד, שותל ונוטע ניצוץ אלוקי בלב כל אדם. ככל שאדם יכול יותר להשפיל את עצמו, זוהי גדולתו וזוהי גבורתו.

לאסוף נקודות של שפלות

עיקר התחייה לעתיד לבוא תלויה בנקודות השפלות שאדם אסף במשך ימי חייו. כל יום וכל שנייה אדם צריך לאסוף עוד נקודה של שפלות. היהודי הקדוש מפרשיסחא אמר, שכאשר שני יהודים יושבים לשתות כוס תה, וכל אחד חושב באמת שהוא פחות מחברו – באותו רגע נמחלים כל עוונותיהם.

הרבי אמר שהוא יכול להביא את משיח על כוס תה, כי הוא הרגיש כזו שפלות עצומה. כך גם אמר רבי אברהם מקאליסק, שאין לו שום עבודה על ענווה, משום שכל יהודי אצלו הוא בחזקת כשרות, והוא יודע היטב היכן הוא עצמו אוחז. מה שיקום בתחיית המתים ויזכה לחיים נצחיים, אלו רק נקודות השפלות שאדם אסף בחייו.

ענווה תלויה במוחין

כדי להגיע לענווה אמיתית, אדם זקוק למוחין (שכל ודעת). משה רבנו זכה למ"ט שערי בינה, ולכן הוא היה עניו מכל האדם. ככל שיש לאדם יותר מוחין וחכמה, כך הוא יכול להיות יותר שפל ולחשוב באמת שהוא כלום.

לעומת זאת, כאשר לאדם חסר שכל, הוא אינו מסוגל לחשוב שהוא כלום, ולכן הוא מחפש כבוד. מי שרוצה כבוד הוא שוטה, כי הכבוד שייך רק למלך הכבוד. ככל שיש לאדם פחות שכל, הוא רוצה יותר להבליט את עצמו, בבחינת "כקול הסירים תחת הסיר, כן קול הכסיל". עצי הפרי אינם משמיעים קול, אך עצי הסרק מבקשים שקולם יישמע.

שלמה המלך ביקש להכניס את ארון הברית לקודש הקודשים, אך השערים דבקו זה לזה. הוא קרא:

"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהלים כד, ז).

השערים שאלו: "מי הוא זה מלך הכבוד?", ושלמה השיב: "ה' עזוז וגיבור". ואף על פי כן, השערים לא נפתחו. הם לא רצו בשום אופן להיפתח, עד ששלמה התפלל ואמר: "ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה חַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ". אומר המדרש שבאותה שעה קם דוד מהקבר ופתח את השערים. רק לדוד המלך, שהיה שיא השפלות והקטנות, נפתחו שערי המקדש.

לבטל את הגוף ולהתחבר לאינסוף

אי אפשר להשיג שום תענוג רוחני אלא אם כן האדם נמצא בשפלות ומבטל את הגוף. כל זמן שיש לאדם "ישות" וגוף, הוא לא יכול להרגיש טעם בדבר רוחני – לא בתפילה, לא בתיקון חצות ולא בשבת.

בשבת קודש, כדי להרגיש את הטעם של נרות שבת, את הטעם של שיר השירים ואת עונג השבת עצמה, אדם חייב לפשוט את הגוף ולהיות בשיא השפלות, בבחינת "אַיִן". ברגע שהאדם הופך ל'אַיִן', הוא מתחבר ל'אֵין סוֹף'. תענוג עולם הבא ועונג שבת הם בבחינת בלתי גבול, וכדי להשיג אותם צריך להיות בלי גבול – וזה מתאפשר רק דרך השפלות.

כאשר אדם משפיל את עצמו עד שהוא הופך ל"אין", נשמתו הופכת לקו ירוק שמתפשט ומקיף את כל העולם. כך היה אצל אסתר המלכה, שמרוב שהשפילו אותה היא הפכה ל"ירקרוקת" – סוד הקו הירוק של הבינה המקיף את העולם כולו. נשמת הצדיק האמיתי, מרוב שפלותו, הופכת לאור המקיף של כל העולם. לכן אפשר להתקשר לצדיק מכל מקום.

ככל שאדם הוא יותר "גוף", כך הוא מוגבל במקום. אך הצדיק, שהוא "אין" ממש, אין לו שום גבול – הוא חובק זרועות עולם ונמצא בכל מקום. שבת קודש היא מעין עולם הבא, ונאמר עליה 'טועמיה חיים זכו'. כאשר אדם מדליק את נרות השבת מתוך ביטול ושפלות, נדלקים כל האורות העליונים ונשמתו עולה לעולם האצילות, אל הבלתי גבול.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 257

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2