סוד בניין בית המקדש: כוחו של לימוד הגמרא והשפלות

שיעור מס' 257 | ארכיון קלטת מס' 257 * בוקר יום ה' פר' עקב, ט"ז מנחם אב תש"ס - בישיבה * בוקר יום ו' פר' עקב, י"ז מנחם אב תש"ס - בישיבה שיעור א'

הרב אליעזר ברלנד מסביר כי ייעודו של האדם הוא לעדן את גופו ולהגדיל את דעתו על ידי לימוד גמרא אינטנסיבי, שהוא הבסיס האמיתי לבניין בית המקדש ולחסידות. מתוך הדעת זוכים לענווה ושפלות אמיתית, כפי שזכו מישאל ואליצפן שעל ידם התגלתה פרשת פסח שני.

אדם יורד לעולם הזה וצריך במשך מאה ועשרים שנה לעדן את הגוף שלו, כדי שאולי תתגלה נשמתו. הגוף הוא דבר שקשה לדמיין בדמיון הכי פרוע לאיזה מצבים הוא יכול להגיע, ולכן האדם חייב לעסוק תמיד בהגדלת מוחו ודעתו. הדרך לעשות זאת היא להכניס את המוח לתוך לימוד הגמרא.

המטרה היחידה: לימוד הגמרא

ישנם אנשים שפותחים כל מיני קבוצות, ממציאים שיטות, רוקדים ומתחבקים כל היום, אבל עוזבים את העיקר. הישיבה הזאת נפתחה אך ורק כדי ללמוד תורה. אין פה שום שיטה, שום דגל ושום עניין מיוחד – פשוט ללמוד גמרא.

יש החושבים בטעות שלימוד גמרא סותר את דרך חסידות ברסלב. זו טעות מוחלטת! לפני שלומדים ויודעים את כל הש"ס על בוריו, פשוט אין חסידות. אי אפשר להיות עניו ובעל שפלות אם אין שכל. במה אדם יהיה עניו אם אין לו דעת? אדם צריך ללמוד גמרא, רש"י, תוספות, רמב"ן, רשב"א ורמב"ם.

התפקיד שלי הוא לא להיות עסקן, לא פוליטיקאי, לא שדכן ולא סוכן דירות. התפקיד שלי הוא רק להביא אנשים ללמוד שמונה שעות גמרא ביום, ולשאוף להגיע גם לשש עשרה שעות. כל אות בגמרא מושכת עוד בן אדם. רק אותיות הגמרא מושכות את האנשים, לא העסקנות ולא הפרסומות.

בניין בית המקדש תלוי בדעת

הגמרא מאירה לאדם כמו שמש. ברגע שאדם לומד גמרא, השכל מאיר לו מסוף העולם ועד סופו. ככה בונים את בית המקדש! בניין בית המקדש לא נבנה על ידי מתנגדים או נאמנים, אלא על ידי לימוד הגמרא.

כל אחד, כפי מה שהוא עוסק להגדיל את מוחו ודעתו בלימוד, כך הוא עוסק בבניין בית המקדש. כי עיקר בחינת בניין בית המקדש הוא הדעת. אדם שלא לומד גמרא פשוט מתנוון; הוא מדבר שטויות, מקנא, רודף אחרים וכל הדיבורים שלו אינם לעניין, וגם אין לו סיעתא דשמיא.

לעומת זאת, מי שלומד זוכה למוח מהיר וחריף, שעליו נאמר:

"חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב" (משלי כב, כט)

"מהיר במלאכתו" – זהו לימוד הגמרא שמקנה לאדם מוח מהיר וחריף בבניין בית המקדש, ובזכות כך הוא זוכה לגדולה ולמלכות, כפי התנוצצות המוח.

סוד השפלות של מישאל ואליצפן

כאשר אנו מדברים על ענווה, ה"אגרא דכלה" מסביר חידוש נפלא על הפסוק:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ט, ו)

מי היו אותם אנשים? אלו היו מישאל ואליצפן בני עוזיאל, בני דודים של אהרן הכהן. הם היו בוערים כאש להבה לה' יתברך, ממש כמו נדב ואביהוא. כאשר נדב ואביהוא נפטרו בא' בניסן, ה' ציווה על משה לקרוא דווקא למישאל ואליצפן כדי לשאת את גופות אחיהם מחוץ למחנה.

באותו רגע, מישאל ואליצפן הבינו שהם עומדים להיטמא ולא יוכלו להקריב את קרבן הפסח. הם שאלו את עצמם: "למה נגרע? למה ה' דחה אותנו וציווה דווקא עלינו לקחת אותם? כנראה שאנחנו באמת אנשים טמאים, הכי טמאים מכל מחנה ישראל, ולכן אנחנו היחידים שלא ראויים להקריב את הפסח".

דווקא בגלל שהם הגיעו לכזה דכדוך של נפש, לכזו שפלות וביטול מוחלט – הם זכו שדרכם תתגלה ההלכה של פסח שני. באותו רגע הם הגיעו לבחינה של שפלות אפילו יותר ממשה רבנו, וזו הייתה סיבת הגילוי.

שנזכה באמת לקרבן הפסח ולבניין בית המקדש במהרה בימינו כהרף עין, אמן.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 257

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)