פרשת כי תבוא - כוחה של הצעקה לה' וסוד העצות העמוקות

"וַנִּצְעַק אֶל ה'..." (דברים כו, ז)

אדם צריך לגלות את העצות העמוקות! אדם צריך לגלות את העצות העמוקות שיוציאו אותו משאול תחתיות ומתחתיו, כמו שכתוב:

"מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ" (משלי כ, ה).

העיקר זה הצעקות שצועקים אל ה' יום ולילה! בכל שעה צועקים אל ה'! כי צריכים להמשיך את העצות על ידי הצעקות. כי כל העצות מתגלות על ידי צעקות לה'. ברוך ה' ישנים טוב, אוכלים טוב, שותים ושמחים – זה נפלא עד 120 שנה! עד מיליון שנה! אבל השאלה היא לאן נגיע עם האכילה והשתיה? לאן נגיע? אם לא נצעק לה' לאן נגיע? כי כשאוכלים טוב וישנים טוב, אז ממילא נעלמים העצות, אין שום עצות!

ברסלב זה רק צעקות לה'! כל אחד צועק לה' לצאת מהשאול תחתיות שלו, לצאת מהראיות האסורות שלו, מהמחשבות האסורות. צריך כל הזמן לצעוק לה' לגלות את העצות של רבינו. צריך לגלות את "הנחל נובע" – רבינו זה מעיינות נובעים, אבל צריך טיפה לחפור! צריך לחפור כמה סנטימטרים! אם אדם יתן צעקה אחת אמיתית אז יצאו גייזרים שלמים, יצאו נהרות של מים, יתגלו לו כל העצות איך לצאת משאול תחתיות. וכשאדם נמצא בציבור הוא יכול לצעוק בשקט:

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהילים קל, א) – צעקת הלב ממעמקים.

שבעת הקולות של מתן תורה

כל העצות נמשכות על ידי "הקולות". יש ז' קולות:

"קוֹל ה' עַל הַמָּיִם... קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ... קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר... קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת" (תהילים כט).

יש כאלה קולות שחושפים יערות! יש כאלה קולות שעוקרים את העצים! כאלה צעקות צריכים לצעוק לה'! בשעה שה' נתן את התורה, הוא נתן אותה בכאלה קולות שכל העולם רעד, כל ההרים נעקרו ממקומם. וצריכים כל רגע לעורר את הקולות האלה, צריכים כל רגע לעורר את הז' קולות של מתן תורה. ה' יכול לתת לך כאלה קולות, כאלה צעקות, שכל ההרים יעקרו ממקומם! כל הדעות הזרות, כל ההרגלים הרעים, כל התאוות, כל הרע שקיבלת בגנים שלך, בתולדה שלך – הכל יעקר! כל הדברים יעקרו ממקומם.

רבי שמואל שפירא, מגדולי חסידי ברסלב, היה צועק ממעריב עד הבוקר עד שהיה מקיא דם, הוורידים היו מתפוצצים לו מהגרון, הוא היה שותת דם ובכל זאת היה צועק לה'. ובזכות זה נהיו לו כאלה נכדים וכאלה נינים קדושים וטהורים. צריך להחזיר לברסלב עטרה ליושנה, צריך לצעוק כאלה צעקות לה', כאלה קולות עד שיתגלו העצות.

העצות מתגלות על ידי קול ה', כי ה' מדבר אלינו כל שניה וכל דקה, ה' צועק אלינו כל רגע. כשאדם צועק לה' הוא מעורר את הקול העליון ואז נתגלים כל העצות העמוקות לצאת משאול תחתיות. אז אפילו שיש לאדם פאות ארוכות וזקן ארוך והכל נפלא, יש לו חזות נהדרת! אבל אם הוא לא נותן צעקות לה', אז הוא ישקע בשאול תחתיות ומתחתיו עם הפאות והזקן.

מעלתו העצומה של בעל התשובה

אם זכית להיות בעל תשובה אז תוכיח שאתה בעל תשובה! תוכיח את זה! תתן צעקות לה'! אל תעזוב את הגמרא! אל תעזוב את הליקוטי הלכות! אל תעזוב את הסידור! תצעק לה': "לא רוצה ליפול יותר! לא רוצה ללכת למקומות שהייתי פעם! לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאני עברתי!".

אתה עכשיו שבוי, אתה נמצא בתוך שאול תחתיות, עשיו מצא ציד! הוא צד אותך! הקליפות צדו אותך! תצעק לה': "אנא ה' הושיע נא", "ה' הושיע". אתה לא נולדת צדיק, אתה עכשיו בגיל 20 רק מתחיל ללמוד, זה קשה פי מיליארד! פי מיליארד! אבל השכר גם יהיה פי מיליארד. כמה שאדם יותר קשה לו, השכר יהיה יותר גדול. אם אתה תצעק לה' יבנה העולם! יתבטלו המלחמות! אתה תצעק לה' ואתה תחזיר עוד אלפים בתשובה.

כדי להגיע לאיזה נקודה של קדושה אתה צריך לצעוק צעקות עד לב השמים. כי וודאי שאין לך חשק ללמוד, וודאי שאין לך חשק להתפלל, מה אדם משתנה בשניה? זה אותה הגברת בשינוי אדרת, זה הכול אותו דבר! רק לבשת שטריימל ומעיל ארוך! אדם אומר: אם כך בשביל מה נהייתי בעל תשובה? באמת נהיית בעל תשובה כדי שתצעק לה', כדי שתזעק לה', וזה המעלה של הבעל תשובה.

קשה לו ללמוד גמרא, קשה לו להתפלל, קשה לו לשיר זמירות שבת, קשה לו להחזיק מעמד בישיבה כל כך הרבה שעות, ולכן הוא מתחיל לצעוק ולצעוק עד לב השמים. ועל ידי זה, אומר הזוהר, הוא זוכה ועולה למקומות הכי גבוהים! הוא עולה עד ספירת הבינה ששם זה סוד הגאולה. אבל אדם שנולד צדיק ממאה שערים, מה הוא צריך לצעוק? הוא שר את הזמירות של שבת בקלות, הוא מתפלל, הוא יושב בישיבה בשקט, הוא לא מרגיש שהוא צריך לצעוק לה', הוא פשוט ממשיך את התלם. ולכן אומר הזוהר עליו שהוא עולה רק עד ספירת היסוד. ובאמת גם אחד שנולד במאה שערים, גם הוא יכול להיות בבחינת בעל תשובה, הוא גם יכול לצעוק לה' כמו בעל תשובה, וזה רק אם יזכה להרגיש את חסרונו ויראה כמה הוא רחוק מה'.

הניסים הם כפי הצעקות

אדם צריך להאמין שה' מחפש לעשות לו ניסים ונפלאות כל רגע, כמו שכתוב:

"וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קז, ח).

ה' רוצה לעשות אתנו פלאי פלאות:

"בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ... אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ" (תהילים כב, ה-ו).

הניסים והנפלאות הם כפי הצעקות! הם כפי הזעקות! כי הישועה של האדם מוכנה כל שניה וכל רגע לבוא. באיזה צרה שהוא יהיה, באיזה מקום שהוא יהיה, אפילו בלב ים! אפילו באמצע המדבר! בכל מקום שהוא יהיה! בכל צרה שהוא נמצא! ה' כיוון את כל המערכות לעזור לו, כל הישועות שהוא צריך כבר מוכנות! הוא רק צריך לתת צעקה אחת לה', צעקה אחת אמיתית.

אור פני מלך: הקשר הפנימי עם הבורא

הקב״ה מרגיש שאנחנו מתנתקים ממנו. הקב״ה קידש אותנו, כמו שאיש מקדש אישה, ואנחנו לא יכולים להסתכל לצדדים כמו שאישה צריכה להיות נאמנה לבעלה. אם היא עושה דברים בלי שבעלה יודע מזה, בלי קשר לבעלה, היא בעצם ניתקה את עצמה מבעלה והיא מובילה למהלך של ניתוק ח״ו. זה בעצם הקשר שלנו עם הקב״ה. לכל מקום שאי אפשר להביא לשם את הקב"ה, כמו למשל לסעודת אחשורוש, אם אני לא יכול להביא את הקב״ה איתי, את הספר תהילים איתי, את התיקון הכללי איתי, את הלב היהודי המתגעגע אל האמת איתי – אז סימן שהמקום הזה לא טוב.

איך ניצלו מהדבר הזה? כל יהודי בתוך פנימיותו יש לו את האור הגדול הזה של עצמותו יתברך, האור הזה, שהוא האור הכי גבוה, נמצא בכל יהודי הכי פשוט שבעולם. כשאומרים לו לעשות כל מיני דברים והוא חושב: ״זה לא ינתק אותי מהשי"ת, מה יש, אני עכשיו קצת אפטפט, אני אגיד כל מיני דברים לא לעניין, אדבר קצת לשון הרע, אקרא ספרים קצת טפשיים, אדבר דברים בטלים, אתפנק בכל מיני מאכלים שלא צריכים – זה לא ינתק אותי מהשי"ת כי אני חזק״, לזה קוראים רוח שטות. נכנסה בו רוח שטות. כלומר מישהו בלבל אותו שהוא לא יתנתק.

אבל אם היינו אומרים לו: "תשמע, בדבר הזה שאתה מדבר אתה מתנתק מה'", הוא לא היה מדבר. במעשה הזה שאתה עכשיו עושה, באכילה יתירה שלך אתה עכשיו מתנתק – הוא לא היה עושה, הוא לא היה אוכל. אם הוא ידע שבאמת הוא הולך להתנתק, הוא מוכן למות על קידוש ה׳ ולא להתנתק. וזה מה שקרה לעם ישראל. האור הגדול הזה של עצמותו יתברך, שמפעם בכל יהודי הכי פשוט, האור הזה בעצמו מתעורר ועושה בעצם עבודה של אתערותא דלתתא, של התעוררות מלמטה. עבודה של יהודי שעובד את ה׳ בתמימות ופשיטות. כי אדם לא יכול לגמרי להתנתק מהקב״ה, הקב׳׳ה זה הנשמה שלנו, זה החיים שלנו, ״כי הוא חייך״. אנחנו יודעים שאין כלום מבלעדיך. אם אין לנו אותך אנחנו מוכנים למות.

סיפור לפרשה: נחפשה דרכינו ונחקרה

"נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ)

בשנת תרכ׳׳ז (1867) פרצה בבויסק מגיפה קטלנית, שהפילה חללים רבים בקרב בני הקהילה. כמקובל בישראל, התכנסו יהודי העיר בבתי הכנסיות, כדי לשפוך שיח ותפילה לפני השוכן במרומים. וכאשר המגיפה בעיר לא פסקה, נמנו וגמרו ראשי הקהילה להטיל על כמה נכבדים, המקובלים על הרבים כצדיקים גמורים, שיחקרו וידרשו בכל שכונות העיר, אם לא נכשל מישהו בחטא כבד, והביא בכך למקום מגוריו את הצרה הגדולה שנתרגשה עליהם.

ולפני שהוציאו לפועל החלטה זו, פנו ראשי הקהילה לרבם האהוב, רבי מרדכי, כדי שיתן את הסכמתו לכך. רבי מרדכי האזין בקשב רב לדברי הבאים, אך דחה בתוקף את ההצעה המעשית של ראשי הקהילה, ואמר להם בין השאר: "אני מאמין, כמותכם, שאין עונש בלא חטא, ובכל עת עלינו לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו, כי 'אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' (קהלת ז, כ). אולם בענין זה עלינו לדבוק כל הימים בכלל הבא: עוונות וחטאים צריך אדם לחפש, לא אצל אחרים - אלא אצל עצמו!"

"וכאשר כל אדם בעירנו יקיים בגופו את 'נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'' – שכן כתוב 'דרכינו', את דרכינו שלנו! ולא של אחרים – רק אז יטהר ממילא הציבור הגדול שלנו מכל חטא ועוון, ויקוים בנו הכתוב: 'אֵין פֶּרֶץ... וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ' (תהילים קמד, יד)... ובודאי אז תעצר המגיפה!".

תפילה לעני

רבונו של עולם, כשם שהורדת את יונה לעמקי עמקים של תהומות בלבב ימים, כדי שיצעק ממעמקים על צרותיו ועל אובדן העולם, כך גם עכשיו לא הורדתנו לעמקי עמקים ברוחניות ובגשמיות אשר לא נפלו לשם ישראל מעולם, אלא כדי שנשווע אליך ותגאלינו. כי אין חפץ אתה באובדן ישראל עם סגולתיך, ואף לא באובדן העולם ובחורבנו, וכל גילוי דינך אינו אלא חסד עצום להשיבנו אליך, שנקרא ונשווע אליך מעומקא דליבא.