יום כיפור ותשובה: סוד ההשפלה שמביאה לגאולה

שיעור מס' 437 | יום א' פר' ואתחנן ט' באב תשס"ה.

מאמר מעמיק המבאר כיצד דווקא מתוך מצבי ההשפלה העמוקים ביותר, יכול האדם לפעול ישועות ולהביא את הגאולה. דרך סודם של הרוגי המלכות, קדושי השואה ובנות צלפחד, מתגלה ההבדל העמוק שבין הורדת הנעליים של יום הכיפורים לזו של ימי החורבן.

כל מי שזוכה לכוון בעשרה הרוגי מלכות, מובטח לו ולזרעו ולזרע זרעו עד עולם שלא יהיה לו שום צער, שום נזק ושום אסון. ולא רק זה, אלא שעל ידי כך אפשר להמתיק את כל הגזירות ולזכות לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו.

את הקינה "שאלי שרופה באש" חיבר המהר"ם מרוטנברג, אשר ישב בתוך הכלא שבע שנים, משנת ה'תשמ"ו ועד לפטירתו בשנת ה'נ"ג. הוא ראה במו עיניו את השריפה הנוראה של ספרי התורה בצרפת, אירוע שבו הודלקו מדורות ענק שהאירו את חצות הלילה באור יום, כאשר הגויים עברו מבית לבית, אספו את הספרים, ומי שסירב למסור אותם נהרג מיד.

שריפת התורה ושמירת העיניים

השורש לשריפת התורה מתחיל בפגמי האדם. ברגע שאדם לא לומד תורה לשמה והולך ברחוב עם עיניים פתוחות לראות מראות אסורים, הוא בא עם עיניים שרופות וגורם בעצמו לשריפת התורה. עדיף שאדם יסתגר בביתו, לא ייצא החוצה כלל, וישב ללמוד שש עשרה או שמונה עשרה שעות ביממה, תוך שמירה קפדנית על עיניו.

בספר הזוהר (פרשת שלח לך) מובא שבבית המקדש היה אסור שיהיה שום הרהור, ומי שהיה לו הרהור היה נפלט החוצה. ברגע שמתעוררים הרהורים וראיות אסורות, ואדם מגביר את מאורי האש של התאווה, באותו רגע הוא גורם לשריפת בית המקדש ושורף את כל ספרי התורה.

כוחם של קדושי השואה והרוגי המלכות

אומר הזוהר הקדוש (דף קצ"ה) שאדם צריך להתחבר עם אלה שנהרגו על קידוש השם. דוד המלך אומר בתפילתו: "לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא". כשאדם אומר פסוק זה, עליו להתחבר עם כל העשרה הרוגי מלכות ועם כל אלה שנעקדו ונשרפו.

אדם צריך לדעת שמה שהוא חי היום, זה רק בזכות אלה שנעקדו על קידוש השם, ובהם תשעת מיליוני היהודים שנספו בשואה. נשמות אלו בחרו לרדת לעולם ולסבול את הייסורים הללו, משום שכוויה אחת בעולם הזה טובה יותר מאלף או מיליון שנים בגיהנום. לפני שהנשמה יורדת לעולם, היא בוחרת את סוג המיתה שלה כדי לזכות לגן עדן.

כל מה שאנחנו נמצאים כאן בארץ ישראל, זה רק בזכותם. הנשמות הללו מגינות עלינו ושומרות עלינו עכשיו; בזכותן אנחנו חיים, ובזכותן אף אחד לא יכול לגרש אותנו מירושלים. הם ידעו שבזכות מסירות נפשם, עם ישראל יגיע לארץ ויבנה פה ישיבות. כפי שחזה רבי אברהם בן רבי נחמן, שמאה שנים לאחר פטירתו יקומו ישיבות על שם רבנו הקדוש. כבר אז, כשאף אחד לא ראה כאן שום יישוב, דיברו בברסלב על כך שתקום מדינה, ואף אמרו שרבי נחמן טולצ'ינר יהיה שר האוצר אם המדינה תקום בחייו, שכן רבנו השאיר מגילת סתרים שלפיה ידעו את הכל.

תפילה מתוך ההשפלה העמוקה ביותר

העיקר, אומר הזוהר, הוא שאדם יתחבר עם העבדים והשפחות, כפי שכתוב:

"הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִירְתָּהּ" (תהלים קכ"ג, ב')

דוד המלך עשה את עצמו כעבד: "הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ כִּי עַבְדְּךָ אָנִי". העבד הוא האדם המושפל ביותר - לקחו את הוריו, אחיו וילדיו ושחטו אותם לעיניו, ולאחר מכן מכרו אותו לעבדות והריצו אותו אלפי קילומטרים ברגל תחת מכות נוראות.

אם העבד הזה, או השפחה הזאת, היו יודעים שתפילה אחת שלהם מתוך שיא ההשפלה יכולה להביא את הגאולה לעולם ולבנות את בית המקדש - הם היו מפילים את כל השונאים לנוקבא דתהומא רבא. דווקא האדם הכי מושפל, שכולם רודפים אותו ושופכים את דמו, תפילתו היא הבונה את המקדש.

סוד האות נ' ובנות צלפחד

רבנו אומר ש"קינות" זה אותיות "תיקון". על ידי הקינות מתקנים את האות נ' - ה-נ' ההפוכה הופכת ל-נ' פשוטה וארוכה. כך זכו בנות צלפחד ל-נ' רבתי במילה "משפטן".

מדוע משה רבנו לא ידע את ההלכה שבת יורשת? הרי השם לימד אותו את כל התורה כולה! אלא שמשה היה מסופק לגבי צלפחד. היות שעדת קורח והמרגלים איבדו את חלקם בארץ, משה חשב שמאחר וצלפחד חילל שבת בפרהסיא (כמקושש העצים) או שהיה מהמעפילים, אולי גם לו אין חלק בארץ.

במשך ארבעים שנה הלכו בנות צלפחד בהשפלה נוראה, כשהן נחשדות שאביהן שייך לעדת קורח או למרגלים שאין להם חלק לעולם הבא. דווקא על ידי ההשפלה הנוראה הזאת, שבה היו הכי מושפלות בדור, הן זכו לתיקון השלם ול-נ' רבתי של שער החמישים.

סוד הורדת הנעליים: בין יום כיפור לתשעה באב

זהו העניין של הקינות, שיושבים על הארץ בשיא ההשפלה. יש הבדל תהומי בין יום כיפור לימי החורבן: ביום כיפור מורידים את הנעליים כי אנחנו כמלאכים, אבל בתשעה באב מורידים את הנעליים כי אנחנו בשיא ההשפלה וכבר נגמרו כל העצות.

הנעל מסמלת את שלמות העצה והקניין ("וְשָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ"). כעת, כשעברה עוד שנה ולא נבנה בית המקדש, אנו יושבים על הארץ ללא עצות. אנו קוראים בקינות על גזירות תתנ"ו (1096), שבהן נשחטו ונשרפו יהודים חיים. גזירות אלו באו לעולם בגלל מידת סדום של "שלי שלי ושלך שלך" וחוסר נתינת צדקה, שכן כשאדם לא נותן צדקה הוא מביא פורענות לעולם.

אומר הזוהר הקדוש: דווקא עכשיו, כשאנחנו יושבים על הארץ כמו עבדים ושפחות, אפשר לפעול את כל הישועות. הקינות יהפכו לתיקון, ונזכה ל-נ' רבתי של שער החמישים ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 437

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)