סוד ההכרה בבורא: תיקון חטא אדם הראשון והשגת ה"יחידה"

שיעור מס' 278 | יום ה' פר' ויגש אור לי' טבת תשס"ט - יארצייט מוהרנ"ת זיע"א - חלק א'

מאמרו של הרב אליעזר ברלנד שליט"א חושף את תכלית הבריאה – ההכרה המוחלטת בכך שה' מנהיג את העולם בכל נשימה ותנועה. דרך סוד חטא אדם הראשון, שבירת הנשמות לשישים ריבוא, והסכנה שבאמירת "אני", מתבאר כיצד הצדיק האמת מוביל אותנו לתיקון השלם ולחיים של אמונה חושית.

כל העולם והעולמות כולם – עשייה, יצירה, בריאה ואצילות, עשרת הספירות, מלאכים ושרפים – חיכו מיום בריאת העולם להתגלות הזאת של הרב והתלמיד. זוהי ההתגלות של בחינת ה"יחידה", שעליה אמר רבינו: "השגתי יחידה בתכלית מעלה העליונה". המטרה של השגה זו היא לדעת שאין עוד מלבדו, שהכל זה ה', וששום דבר לא יבלבל את האדם מלהסיח דעת מהבורא.

הרבי בא לגלות לנו שיש ה' בעולם. לא מדובר רק בידיעה שכלית. כמו באותו סיפור על החסיד שחזר מהחוזה מלובלין ואמר לאביו שהרבי לימד אותו שיש ה' בעולם. קרא האב לשפחה ושאל אותה: "מי ברא את העולם?", והיא ענתה: "ה'". אמר הבן: "היא אומרת, אבל אני יודע שאדם צריך להתנהג לפי זה". התכלית היא שאדם באמת ידע שיש ה' בעולם, וזה מה שיכוון אותו בכל תנועה, בכל מחשבה, בכל דיבור ובכל הסתכלות.

סוד הנחש ושבירת הנשמות

הרב והתלמיד הם היחידים שמראים לנו כיצד לחיות בפועל לפי ההכרה הזו, ועל ידם נגמר התיקון של כל העולמות בתכלית השלמות. התיקון שיהיה עכשיו, אחרי חטא אדם הראשון וכל קלקולי הדורות, יהיה תיקון נפלא ונורא יותר מאשר אם האדם לא היה חוטא כלל.

הרמ"א מפאנו בספרו "עשרה מאמרות" מסביר שאדם הראשון כלל בתוכו את כל הנשמות של כל הדורות. ברגע שהוא התפתה ושמע לעצת הנחש, נשמתו התפצלה לשישים ריבוא (600,000) נשמות, שבאות בכל דור ודור מחדש ועוסקות בתיקון העולם.

"הנחש בגימטריה שווה בדיוק לשישים ריבוא. כיצד? עושים ה' כפול נ' זה יוצא 300. נ' כפול ח' זה 400. 400 כפול 300 זה יוצא 120,000, וכפול ה' זה יוצא בדיוק 600,000."

כל חלקיק באדם הראשון התפצל. יש נשמות שבאות מהבוהן, מאצבע ימין, מהזרת או מהשערות. אנחנו נמצאים כיום בבחינת "עקביים", העור הקשה של העקב שהוא ללא שום הרגשה. אנשים יכולים לחיות מאה ועשרים שנה בלי שום הרגשה רוחנית. רק הרב והתלמיד יכולים לבקוע את העור הקשה של העקביים, כדי שנתחיל להרגיש שיש ה' בעולם.

התיקון השלם: להפוך עוונות לזכויות

דווקא על ידי הירידות הנוראות שכל אחד עובר, נזכה שיתהפך הכל ויהיה תיקון העולם הרבה יותר יפה מאשר אם אדם הראשון לא היה חוטא בכלל. התיקון נעשה על ידי שעוונות נהפכים לזכויות, דרך שברון הלב, הענווה והשפלות.

חז"ל אומרים: "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים". כל ששת ימי החול הם ההכנה והתיקון לשבת. אדם הראשון היה צריך לתקן את העולם מיד, בשלוש השעות האחרונות של יום שישי (מ-9 עד 12), אך ורק על ידי תפילה. כי תיקון העולמות נעשה רק על ידי תפילה.

אם אדם הראשון לא היה חוטא, הוא היה מקבל את תיקון כל העולמות מיד. כל עצי הסרק היו ראויים לאכילה, וכמו שיהיה לעתיד לבוא – עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות (עוגות). כל הפירות היו בטעם של העוגות הכי טעימות, וכל יום היו גדלות עוגות חדשות על העצים. כל הבריאה כולה הייתה נהפכת לגן עדן, ללא שום צער, חורבן, ייסורים או מחלות.

שבירת האשליה: האדם אינו מנהיג את העולם

התכלית של כל הבריאה היא להכיר את שמו יתברך. אדם הראשון, לפני החטא, חשב לרגע: "אני מנהיג את העולם". גם היום, אדם חושב שהוא המושל על העולם – הוא הולך, הוא נושם, הוא עושה חיל. אבל משמיים מראים לו בשנייה אחת את האמת.

מספיק שמשהו קטן זז בגוף, איזה אלפית מילימטר, ומיד מתחילים ניתוחים, בדיקות וצילומים. פתאום האדם רואה שהוא לא אלוקים, הוא לא מלאך, והוא לא מושל על העולם. כל מה שבאנו לעולם הוא לדעת שאנחנו לא עושים כלום. לא מדברים ולא חושבים מעצמנו – המחשבות הן אות מה'. אדם מקבל מכה קטנה בראש וכבר אינו יכול לחשוב.

אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת, הוא היה רואה מיד שהכל זה ה'. עכשיו, אנחנו צריכים לעבוד 120 שנה, ולעיתים לעבור מחלות וייסורים, רק כדי להבין שאנו בנויים "נקבים נקבים, חלולים חלולים". עד שאדם באמת יאמין בברכת "אשר יצר" בכוונה, הוא צריך להגיע לגיל שישים, אחרי שכבר עבר תאונות ומחלות, ורק אז הוא מבין שאם ייפתח או ייסתם אחד מהאיברים, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.

הסכנה שבמילה "אני"

אדם מרוויח כסף, בונה בניינים וישיבות, ומרגיש "חבר'מן". אבל אם הוא לא יודע שה' עשה את זה, הכל נחשב ל"מגדל בבל". כמו ששלמה המלך אמר: "בנה בניתי בית זבול" – ברגע שאדם אומר "אני בניתי", נגזר על הבית להיחרב.

אצל המגיד ממעזריטש, היה אסור להגיד את המילה "אני". מסופר שכשבעל התניא הביא לו את ספרו "ברכות הנהנין", המגיד לא רצה להסתכל. בעל התניא דחף לו את הספר בכוח, עד שהמגיד שאל: "מי עשה את זה?". ענה בעל התניא: "אני". אצל המגיד, להגיד "אני" היה נחשב לחורבן העולם! לאחר מכן, תפסו את בעל התניא בדרך באכסניה והכו אותו מכות רצח, והוא צעק: "לא אני! לא אני!". כששאל מדוע זה קרה לו, ענו לו: "כי אמרת 'אני'".

כל התורה, הלימודים והתפילות נועדו כדי שנדע שה' עושה את הכל. אנחנו לא מזיזים יד, לא מזיזים רגל ולא נושמים לבד. "כל הנשמה תהלל י-ה" – על כל נשימה ונשימה צריכים לרקוד ולשיר, ולהכיר בבורא עולם.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 278

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2