סוד עיבוד העור: לזרוק את השכל ולזכות לשכל האלוקי

שיעור מס' 278 | יום ה' פר' ויגש אור לי' טבת תשס"ט - יארצייט מוהרנ"ת זיע"א - חלק א'

תכלית כל לימוד התורה היא ההכרה הפשוטה שיש בורא לעולם, השגה שניתן להגיע אליה רק על ידי ביטול השכל העצמי והתאוות. המאמר מסביר כיצד הצדיק האמת מעבד את גופו ונפשו כפי שמעבדים עור, עד להשגת זיכוך מוחלט, וכיצד התקרבות אליו מביאה לתיקון כל העולמות.

הוא לא ישן, אומר הרבי מקוצק. לפעמים זה טוב שאדם הולך לישון, קצת נרגע. אבל פשוט לדעת מה זה הרבי, מה זה ברסלב – זה לדעת שיש ה' בעולם. זה הכל. כל הגמרא וכל התורה, כל השולחן ערוך וכל היורה דעה, הכל אנחנו לומדים רק כדי לדעת שיש ה' בעולם.

אדם בדרך כלל לא יודע שיש ה' בעולם. עד גיל שישים או שבעים הוא בכלל לא יודע. בגיל שבעים הוא מתחיל קצת לקבץ רמז פה, רמז שם, ובקושי רב הוא מבין את הרמזים. הצדיק בא להראות לנו, הרבי ורבי נתן באו להראות לנו שיש ה' בעולם. דווקא בשעה שאנחנו בריאים וחסונים, כשאנחנו בשיא כוחנו ומרגישים "כוחי ועוצם ידי", עלינו לדעת שהחוזק הזה בא מה', שזו מתנה מה'. אחד חזק, אחד לא חזק – את זה ה' עשה ככה, ואת זה עשה ככה. העיקר הוא להגיע ללב נשבר. העיקר שהחזק יהיה לו גם לב נשבר, והחלש בוודאי שיהיה לו לב נשבר.

ביטול השכל העצמי

רק הצדיק הזה יכול להראות שיש ה' בעולם, והוא יכול להראות את זה רק דרך רבי נתן. רק רבי נתן תפס את הנקודה של הרבי. שום תלמיד אחר לא תפס את הנקודה בשלמותה; זה תפס נקודה פה, וזה תפס נקודה שם, אבל את עצם הנקודה קלט רק רבי נתן.

ולמה קלט זאת רק רבי נתן? כי רבי נתן אמר: "הנחתי את השכל שלי לגמרי בצד" (אויך האב אוועק געלייגט מיין שכל אינגאנצן). נשארתי בלי שום שכל. כך אומר רבי נתן:

"שרק מי שיזרוק שכל עצמו לגמרי... כי זיכוך הגוף הוא עיבוד העור" (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין ה', סעיף ל"ה).

רק מי שיכול לצאת מכל התאוות יכול להגיע לביטול הזה ולזרוק את שכל עצמו, כי השכל שלנו קשור בתאוות. השכל האנושי הוא שכל של תאוות – זה שכל שחושב איך לתפוס ולעשות כסף פה, איך להשיג תאווה שם, ואיך לעשות "כיף". עלינו לדעת שעד שאנחנו לא נצא מהתאוות, אין לנו את השכל האלוקי, והוא נשאר בהסתרה.

סוד עיבוד העור

זיכוך הגוף נמשל לעיבוד העור, וזהו סוד התפילין – שלוקחים את העור ומעבדים אותו. רק הרבי יודע איך לעבד לנו את העור, איך להוציא אותנו מכל התאוות ומכל ארבעת היסודות שמהם נובעים כל סוגי התאוות.

האדם בטבעו הוא גוש של תאוות, הוא חי רק איתן. נותנים לו לרוץ – עד גיל שלושים, ארבעים, חמישים נותנים לו לרוץ, עד שיום אחד, בום, הוא מתמוטט ונופל. עדיף שהאדם יתפוס את עצמו מהיום, מהרגע הזה. כי רק מי שיצא מכל התאוות, יזכה לשכל האלוקי, לשכל האמיתי. על ידי זה זוכים למוחין שלמים ולאמונה שלמה בתכלית השלמות. אשרי להם.

אך המון העם אינם זוכים לזכך את הגוף כל כך. אפילו צדיקים גמורים מתקשים להגיע לזיכוך מוחלט שכזה.

"אני חתיכת עור נקייה"

על עצמו אמר הרבי: "אני חתיכת עור נקייה" (איך בין א ריין פעלעכל). כלומר, איפה שילחצו – לא יצא ריח רע. כמו עור שמעבדים אותו לפרווה יקרה, שאסור שיהיה בו שום ריח רע. צריכים לעבד ולעבד, שום פינה של עור לא נשארת ללא עיבוד.

כמו שהמיליארדרים לוקחים את הפרווה היקרה ביותר, שם מעבדים את העור שוב ושוב. מנקים אותו, מזככים אותו, מרתיחים אותו – עוד פעם ועוד פעם, עד שלא נשאר שום ריח ושום פגם. בסוף בכלל לא יודעים שזה עור, חושבים שזה נייר חלק. ככה הצדיק מעבד את עצמו, עד שלא נשארת בו שום נקודה של פגם, ורק הרבי זכה לזה בשלמות.

מכיוון שאפילו צדיקים גמורים לא תמיד זוכים לזיכוך כזה, על כן עיקר התיקון שלהם הוא על ידי קרבת הצדיקים. לכן כל הצדיקים, אפילו הגדולים ביותר, זקוקים לצדיק הזה, לרב ולתלמיד האלה, שאליהם צופים וכוספים כל הברואים וכל העולמות, שרק על ידם יהיה תיקון כל העולמות.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 278

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)