סוד הירידות הרוחניות והעליה לעתיקא קדישא
שיעור מס' 303 | *יום ג' פר' בהר בחוקותי, כ"ב אייר תשס"א - ברית
מאמר עמוק המבאר את סוד הנפילות והירידות הרוחניות שאדם חווה בחייו. דרך תורת האר
ל"ג בעומר התשפ"ו — אשתו של און בן פלט הצילה אותו ממחלוקת קורח. בעוד קורח ניסה להסית אותו, היא עמדה על שלה ואמרה לו שוב ושוב: "משה צדיק! תראה שיבוא יום וקורח הזה יעשה רע למשה רבינו, אל תהיה חבר שלו". למרות הפיתויים, זהו תפקידה של האישה, שעליה נאמר:
"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" (משלי יד, א).
אותה איילה, כנסת ישראל, שנותנת את שאגותיה מתוך המיצר, עולה עד המקום הגבוה ביותר – עד "עתיקא קדישא". כאשר עם ישראל עמדו על הים, הם היו אובדי עצות. הם לא ידעו מה לעשות: לברוח למדבר, להילחם עם המצרים, להיכנע, או אולי לקפוץ למים ולטבוע. העיקר היה מבחינתם שלא יתעללו בהם, שלא יעשו לילדים המתוקים שלהם את מה שעשו במצרים, שהרי המצרים היו צמאי דם ולא יכלו להירגע עד שראו אנשים שותתי דם. חלקם אמרו: "נקפוץ לים ונטבע, אולי כמה ישחו ויעברו לצד השני, העיקר שלא נמות מיתות משונות".
ואז אמר הקב"ה למשה:
"מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו).
בעתיקא תליא מילתא. הקב"ה אמר להם: עכשיו צריך לעלות לעתיקא קדישא. תצעקו עוד יותר, תעלו את כולם לעתיקא. וזה מה שאנחנו זוכים כעת כשאנחנו נוסעים לרשב"י – אנחנו עולים לעתיקא קדישא. רשב"י כבר עלה לאדם קדמון, נכלל בכל הספירות, ועלה מעלה מעלה עד לבחינת "יחידה" בתכלית המעלה העליונה.
הניצוץ הראשון שבוקע את הים
האר"י הקדוש מסביר בשער הכוונות את סוד הימים הללו. בליל הסדר ירדו כל האורות, כל המ"ט שערים וכל המ"ט ספירות. בשביעי של פסח אנחנו כבר מקבלים "מוחין דגדלות". זהו רשימו, ניצוץ קטן, אבל עם הניצוץ הזה נבקע הים.
לכן שביעי של פסח הוא יום טוב גמור, בו הוטבעו המצרים ונקרע הים. למרות שבאסרו חג נכנס מוח עוד יותר גדול, העיקר הוא הניצוץ הראשון. העיקר הוא ההתלהבות הראשונה, שהיא בוקעת את הים, היא בוקעת את הכל. החשיבות היא איך האדם מתלהב בהתלהבות הראשונה שלו, ולכן גם אסרו חג אינו יום חול גמור.
כל הייחודים שיש במ"ט ימי ספירת העומר הם עדיין בבחינת "מוחין דקטנות", עד שנגיע לחג השבועות. למרות שיש בהם בחינות של גדלות, הכל נקרא עדיין קטנות, כי זעיר אנפין עדיין לא נגדל בשלמות.
סוד הירידות וצעקת האמת
בספר הזוהר (פרשת בשלח, דף נ"ב ע"ב) על קריעת ים סוף, אמר רשב"י:
"בהאי מילה לא תשאל ולא תנסה את ה'".
מורי ז"ל ביאר לנו את המאמר הזה של האר"י הקדוש. לאן אנשים יורדים ולאן אנשים נופלים – זהו סוד מסודי סודות שאסור לדבר ממנו. אבל העיקר הוא איך מחזיקים מעמד, ואיך צועקים בשעת הירידה.
כמו שאמר רבי אברהם בן רבי נחמן: "דיבור אמת יוצא רק בשעת ירידה". כשהמוחין מסתלקים והכל נסתם, האדם לא יודע לאן הוא נופל ולאן הוא מגיע בנפילות שלו. אבל אז הוא צועק, הוא בוכה, הוא יודע שיש ה' אלוקים. מה זה משנה אם נפלתי או לא נפלתי, למדתי או לא למדתי? ה' נמצא! רשב"י נמצא! האר"י הקדוש והזוהר נמצאים! המוח סתום, אז אני בוכה שהמוח ייפתח לי.
למה דווקא בשעת ירידות מקבלים את דיבור האמת? למה דווקא כשכל המצרים וכל הקליפות משתלטים על הבן אדם והופכים אותו מכל צד, דווקא אז יוצא דיבור אמיתי? כי אז נבקעת האיילה ואז מתרחשת הלידה. צריכים לעבור כאלה ירידות נוראות רק כדי לתת איזה צעקה אחת אמיתית.
העורב והסוד הנורא של האר"י
רבי חיים ויטאל מספר לנו היכן נאמרו הסודות הללו. הוא אסף את כל הקטעים של דברי האר"י, ומספר שפעם אחת ישבו בשדה תחת האילנות. פתאום עבר עורב שחור משחור, צועק וקורא. אמר האר"י: "ברוך דיין האמת". הוא הבין שעכשיו נפטר אחד הרשעים הגדולים ביותר בצפת, והנשמה שלו התעברה בעורב הזה.
העורב גילה לאר"י מי הוא בקריאותיו. הוא אמר לו: "תתקן אותי, אני הקצב הפושע שעשיתי צרות לכולם והרבצתי לכולם, אולי תעשה לי תיקון". העורב גם רימז לאר"י שעכשיו ימות לו הבן. ברגע שהאר"י דיבר מהסודות הנוראים האלה – מדוע אנשים עוברים כאלה ירידות – נגזר על בנו להסתלק מן העולם. איך שהגיע האר"י הביתה, ראה שלבנו יש חום גבוה שעלה ועלה, ובתוך עשרים וארבע שעות הוא הלך מן העולם.
להחזיק מעמד בכל מחיר
מדוע באמת צריך לעבור על כל אחד כאלה ירידות, נפילות, ופגמי ברית ועיניים, כשהאדם בכלל לא רוצה את זה? הכל תלוי בגלגולים. זה לא שעכשיו הוא פתאום נהיה צדיק; בכל הגלגולים הקודמים הוא עשה את כל החטאים שבעולם. מעולם הוא לא נסע לרשב"י, אלא נסע לכל מיני מקומות מפוקפקים. ופתאום, בגלגול המאה, ה' עוזר לו והוא נזכר לנסוע לרשב"י.
עכשיו נותנים לו את כל המחשבות מכל הגלגולים, והוא חייב להחזיק מעמד. הוא צריך רק להחזיק מעמד – שלושים שנה להחזיק מעמד, ארבעים שנה להחזיק מעמד! המוח לא נפתח, הוא עובר ייסורים נוראים, והוא כבר רוצה לעזוב. הוא חושב: "פה לא מועילים לי שום דבר, לא מביאים לי שום תועלת", והוא לא מבין שבעצם מגרשים אותו מעץ החיים כדי לנסות אותו.
אבל אם למרות שמגרשים אותו הוא צועק:
"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה, ח).
אז הוא זוכה באמת. העיקר זה להיות אצל רשב"י, לא רק לדבר מרשב"י. האר"י ראה את רשב"י עומד על הקבר, ולהיות אצל רשב"י זה להיות בעתיקא קדישא. היום הזה הוא כמו יום הכיפורים, בו נמחלים כל העוונות.
כל מי שיזכה להיות אצל רשב"י באמת, צריך לדעת שהעיקר הוא להחזיק מעמד, כל אחד בעניינים שלו ובניסיונות שלו, את השלושים-ארבעים שנה האלה עד שייפתח לו השכל. ואז הוא יקבל כזה אור, ויעלה לעתיקא קדישא. וכל אחד מאיתנו שיעלה לעתיקא קדישא, יוכל להביא את מלך המשיח ולבנות את בית המקדש במהרה בימינו, כהרף עין, אמן!
חלק 3 מתוך 3 — שיעור מס' 303