סוד השערה הקטנה: מעלת הביטול, הביזיונות והדלקת הניצוץ
שיעור מס' 267 | *המשך יום ד' פר' נח אור לד' חשוון תשס"א
מאמר עמוק על כוחה של ההתבטלות לצדיק ועל הסוד הטמון בקבלת ביזיונות באהבה. דרך סוד השערה שבתפילין, הר תבור ודבורה הנביאה, מתגלה כיצד השפלות ושברון הלב הם המפתח להשגת שלמות, ומתוכם צומחת היכולת לצאת ולעורר כל יהודי בתשובה.
כוחו של הביטול לצדיק
שבט זבולון היו מבוטלים לדוד המלך בתכלית הביטול. המדרש רבה בפרשת קדושים מלמד אותנו יסוד עצום: מי שמבוטל לצדיק בכל ליבו, גם אם הוא לא תמיד מצליח לכוון או להתרכז כראוי, עצם הביטול מזכה אותו לנצח בכל קרב. אף על פי שלא תמיד היה לאנשי זבולון את הלב לכוון בשלמות, בזכות התבטלותם המוחלטת הם היו מנצחים בכל מערכותיהם.
סוד השערה שבתפילין
מתוך התפילין של ראש יוצאת שערה קטנטנה, בגודל של מילימטר או שניים. על פי הסוד, השערה הקטנטונת הזו גדולה וגבוהה יותר מכל התפילין עצמם. מהו סודה של אותה שערה? היא מסמלת את האדם שעובר ביזיונות. כאשר משפילים אדם ומחרפים אותו, הוא הופך להיות "מיקרוסקופי". מרוב ביזיונות הוא מתבטל לגמרי, עד שכבר אי אפשר לראות אותו.
"צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים ל"ז, ל"ב).
הרשע "מצפה" ומבטל את הצדיק לחלוטין. אך דווקא מתוך אותה נקודה של אפסות, האדם עולה למדרגות העליונות ביותר – לאריך אנפין, לעתיק ולאדם קדמון. הוא נכלל באינסוף, הופך ל"אין", ומתאחד לחלוטין עם הבורא יתברך.
הר תבור: השמחה בביזיונות
על דבורה הנביאה נאמר:
"וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה', ל"א).
חז"ל דורשים פסוק זה על "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים". השמחה בעלבונות אין פירושה רק לפטור את המבזה באמירה "פלוני משוגע" או "פלוני רשע". כפי שמבואר ב'ביאור הליקוטים', קבלת הביזיון באמת משמעותה למצות אותו עד תומו ולהודות: "זה מגיע לי, אני באמת לא בסדר, אני באמת שפל וגרוע מכולם".
זהו סוד הניצחון של דבורה הנביאה בהר תבור. רבי נחמן מברסלב מגלה (ליקוטי מוהר"ן, תורה י"א) שסודו של הר תבור טמון בהיותו "שבור". הר תבור הוא המקום שבו זוכים לשברון לב אמיתי ולשפלות מוחלטת. דבורה זכתה לבחינה זו של הר תבור – ארבע פרסאות של שפלות ושבירה, ההכרה הפנימית שאני גרוע יותר מכל הצדיקים, מכל האדמו"רים, מכל ראשי הישיבות והרבנים. כולם צדיקים, ורק אני אינני צדיק.
השלמות שבענווה
רבי אברהם מקאליסק היה אומר: "איזו בעיה יש לעבוד על מידת הענווה? הרי כל יהודי הוא בחזקת כשרות. בטח כולם שומרים את המחשבה והעיניים. הפושע היחידי זה אני! האם יכול להיות פושע יותר גדול ממני?".
רבי נחמן העיד פעם ששלמות אמיתית הוא ראה רק אצל רבי אברהם מקאליסק. השלמות האמיתית היא הענווה. זוהי אותה שלמות של דבורה בהר תבור, ההכרה העמוקה שאני פחות מכולם – לא רק מכל הצדיקים, אלא אפילו מכל הבינוניים ומכל הרשעים.
הקריאה לצאת ולעורר בתשובה
מתוך אותה נקודה של שפלות, אנו מבינים שכולם עתידים לחזור בתשובה, ולכן מוטלת עלינו החובה לצאת כבר עכשיו ולעורר את עם ישראל. עלינו להקדיש לכך זמן, אך הדבר חייב להיעשות מתוך קדושה והכנה ראויה.
יציאה ללא תפילת שחרית אינה שווה דבר. אי אפשר לצאת למסע התעוררות רק כדי "לעשות כיף", לנסוע שעות, לשתות תה ולאכול עוגות, ולחזור מאוחר בלילה. אם זו צורת הנסיעה – עדיף להישאר בבית. ההצלחה תלויה בכך שיוצאים בדחילו ורחימו, בקדושה וטהרה, עם שמירת עיניים, ולאחר הכנה רוחנית מעמיקה: קימה בחצות, שעת התבודדות, ותפילת שחרית בכוונה. בתפילה יש לכוון במיוחד בברכת "השיבנו אבינו לתורתך", כפי שכתוב בסידור האר"י, שכל אדם יכוון על קרוביו שיחזרו כולם בתשובה שלמה.
שעת החירום של עם ישראל
אנו נמצאים בתקופה שבה אומות העולם חורצים את דיננו. התקשורת מציגה את עם ישראל כפושעי מלחמה וכרוצחים, בעוד שאת שונאינו הגדולים ביותר הם מציירים כאנשי שלום אצילי נפש. הגענו למצב אבסורדי שבו מנהיגים מכריזים על גדולי המחבלים כעל "האנשים הכי צדיקים ונאמנים בעולם", מתחבקים ומתנשקים איתם, בעוד שאת הרבנים והיהודים שומרי התורה מציגים כפושעים וצבועים.
כבר שנים שמשדרים לעולם שמי ששונא ציון הם דווקא היהודים החרדים והדתיים, בעוד שאוהבי ציון הם כביכול אויבינו. העולם כולו פוסק דין קשה נגד היהודים, וזהו בדיוק הרגע להחזיר את עם ישראל בתשובה. במקום להמתין, עלינו לפעול מיד.
להבעיר את הניצוץ היהודי בשנייה אחת
כל אדם יכול להחזיר את אחיו בתשובה, ואין דבר כזה מקרה אבוד. ראו את יוסי בן יועזר, שהחזיר בתשובה את בן אחותו, יקום איש צרורות, שהיה פושע עצום. יקום רכב על סוס בשבת (ויש דעה שזה היה ביום כיפור), ולעג לדודו שהיה בדרכו לתלייה.
יקום אמר לו: "ראה את מי השם אוהב! לי הוא נתן חיים טובים, סוס יפה ווילה מפוארת. ומה הוא נתן לך? בקתה דולפת, סטנדר, וחדר צר של ארבע אמות. הנה, עכשיו אתה הולך להיתלות!".
ענה לו יוסי בן יועזר משפט אחד מחץ: "אם למכעיסיו כך – קל וחומר לעושי רצונו!". כלומר, אם לאדם רשע וחצוף כמוך השם נותן עולם הזה כל כך יפה, תאר לעצמך מה מחכה לעושי רצונו בעולם הבא. ואם לי, שעשיתי רצונו, יש כזה סוף בעולם הזה – מה יהיה הסוף שלך?
בשתי מילים אלו, יוסי בן יועזר הבעיר בו את הניצוץ האלוקי. לא צריך לדבר הרבה; לפעמים נכנסים לבית, אומרים שתי מילים, ומבעירים את הניצוץ היהודי.
לנפח את הגחלים הבוערות
רבי נתן מברסלב מלמד שלכל יהודי יש ניצוץ שבוער עשרים וארבע שעות ומכלה את הגוף ואת הנפש. מסופר על המגיד ממעזריטש שהגיע לעיר אחת ולא הצליח לעורר את תושביה בתשובה. שאלו אותו: "הרי אתה מצליח לעורר בכל מקום, מדוע כאן לא?".
השיב להם המגיד במשל: אדם הביא מפוח לביתו, והשפחה ניפחה בו שעות ארוכות אך לא יצאה אש. היא טענה שרימו אותו, אך הוא הסביר לה: "המפוח נועד לנפח במקום שיש בו גחלים! את ניפחת בתנור ריק. אני יכול לנפח רק היכן שיש גחלים".
אך רבי נתן אמר על כך יסוד עצום: לכל יהודי יש גחלים בוערות בלב! כל יהודי הוא תנור אש! הבעיה היא שחול של עבירות, אפיקורסות ומעשים מגונים מכסה את הגחלים. תפקידנו הוא רק להביא משב רוח אחד שיעיף את כל החול הזה. זה בדיוק מה שעשה יוסי בן יועזר – במשב רוח אחד הוא העיף הרים של חול מעל ליבו של יקום איש צרורות, והדליק בו אש עצומה.
זהו הזמן שבו אפשר להדליק את האש בכל יהודי. אם נצא כולנו כאיש אחד בלב אחד, מתוך תפילה ושפלות, נוכל לעורר את כל עם ישראל בתשובה.
חלק 2 מתוך 3 — שיעור מס' 267
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם